18 May 2018

Meir Ettinger – איזהו מתגבר?

איזהו מתגבר?

סט הערכים שאותו ניסו שופטי בית המשפט העליון וכוהני הדמוקרטיה להנחיל לנו, הוביל אותם ואותנו לכדי טירוף, התאבדות לאומית, ואובדן זהות

  • ג' סיון תשע"ח - 09:39 17/05/2018

ימי ספירת העומר של השנה נקלעו לסערה ציבורית מעניינת סביב "פסקת התגברות" ומעמדו של בג"ץ.  אמנם לבינתיים כבר הספיקו לחלוף עלינו סערות ציבוריות ותקשורתיות משמעותיות לא פחות, אבל ניתן לשער שהדיון הזה לא יחלוף כל כך מהר.
למעשה בוויכוח הזה בשאלה מי גובר? הכנסת או בתי המשפט, אנחנו לא נמצאים עם אף אחד מהצדדים, או אם נאמר זאת אחרת: נמצאים עם שני הצדדים – כלומר מקבלים את הטענות של כל אחד מהצדדים בגנות התפיסה השנייה.
מצדדי בית המשפט סבורים שהדמוקרטיה זקוקה לאיזונים, הליכה אחר רצונו של הרוב יכולה לפגוע קשות בזכויות המיעוט, או בערכים יסודיים אחרים. יותר בשקט הם גם טוענים שהרבה פעמים העם יצרי, מונע מנטיות שליליות ומשולהב על ידי תעמולה זולה, ההמון יכול לפעמים (וכפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה) לרמוס ערכים מוסריים, אם נסתמך על דמוקרטיה שמבטאת רק על הצבעה דמוקרטית ושלטון הרוב, תיווצר חברה שמבוססת על נטיות בהמיות.
מצדדי הכנסת טוענים שהערכים על פיהם פוסקים השופטים ורוצים להתערב ברצונו של הרוב, אינם מוסכמים. שהיהירות של השופטים להציב את ערכיהם ושיקול דעתם מעל לרצון העם, אינה נסמכת על הסכמה חברתית או על ערכים מוחלטים, אלא על אג'נדה פוליטית, שמבטאת עריצותו המיעוט של מחנה פוליטי מצומצם, שהצליח להשתלט על בתי המשפט.
ללא ספק, רוב רובו של הוויכוח אינו מבוסס על חתירה אחר האמת, יש כאן התגוששות בין שני קבוצות פוליטיות שיתכן שאילו היו נקלעים לאותו הוויכוח במציאות פוליטית שונה היו מחליפים את דעותיהם, בלי לשים לב בכלל... למרות זאת, יותר נכון, כן להתייחס לשאלה העקרונית שעולה בוויכוח הציבורי שבין תומכי "פסקת ההתגברות" לבין "מגני בימ"ש העליון" – מה גובר על מה, רצון העם או הביקורת השיפוטית?
ברור ששני הצדדים צודקים, הליכה אחר רצונו של הרוב יכול להוביל את העם לניוון מוסרי והתבהמות, ומצד שני נתינת כוח למיעוט לקבוע אמות מידה מוסריות, ולבטל על פיהם את החלטות הרוב, היא פתח להשתלטות מיעוט על העם, ולהטיה פוליטית.
שאלה זו מצעידה אותנו למסלול שאותו אנחנו צועדים בימי ספירת העומר, הדרך מהיציאה לחירות, והשחרור מעול הזרים לקבלת התורה והמצוות במעמד הר סיני.
סט הערכים שאותו ניסו שופטי בית המשפט העליון וכוהני הדמוקרטיה להנחיל לנו, הוביל אותם ואותנו לכדי טירוף, התאבדות לאומית, ואובדן זהות. מסתבר שערכים כאלו, ערכים הנקבעים על ידי בני אדם, הם חסרי איזון בצורה קיצונית. העולם ששבע מלחמות מיותרות, ולאומנות צרה, חרת על דגלו סובלנות וזכויות הפרט, ומנקודת המבט הצרה שלו לא הצליח לסגל איזון בין זהות לפתיחות, ובין נאמנות לסובלנות. קיצוניות זו עוררה את זעמו והאינטואיציות של העם, שחפץ להגביל את השתלטותה המלאכותית של גישה קיצונית ולא טבעית זאת.
מסתבר שמציאות זו נוצרה מעצם העובדה שאותם ערכים כביכול 'מוחלטים' נקבעו על ידי בני אדם, אנשים שמונעים מחוויות העבר, ומסוגלים באופן עקבי לראות את העולם במבט של 'חיי שעה' של מה שנכון כרגע, ערכים כאלו לא מסוגלים לעצור את התבהמותו של האדם. להפך, הם הופכים למשמשים את יצר השררה והכבוד של אותה אליטה קיצונית, וייצרו למעשה דיקטטורה של דמוקרטיים.
הדבר היחיד שיכול למנוע מהאדם את התבהמותו, היא קבלת עול המצוות והחוקים האלוקיים, חוקים שנמצאים מעל לרצונותיו ובחירותיו, ואינם נקבעים על פי דעתו. האמונה בתורה מן השמים מלמדת את האדם, כי ישנם ערכים מוחלטים שגם הוא לא יוכל לשנותם. במדינה יהודית באמת, חוקי היסוד מבטאים את קבלתו של עם ישראל את התורה, מתוך הבנה שכדי להגשים את תכלית הבריאה, עלינו לקבל על עצמנו חוקים אלוקיים שיגבילו את בחירותינו.
בשונה מחוקי בשר ודם, חוקי התורה אינם רק מבטאים את הבנתנו או תפיסת עולמנו, להפך, ברובם המוחלט הם מבטאים את מה שעוד לא הבנו, ומכווינים אותנו להבנות ופסגות חדשות שלא היינו יכולים להגיע אליהם לבד.
כשברקע נשמעים זעקות שבר על קיצה של הדמוקרטיה, מותר לחשוב ברצינות האם אכן לא הגיע קיצה של הדמוקרטיה – זו שמלכתחילה נבחרה רק כאופציה הכי פחות גרועה. קידמה את העולם בצורה יפה, והביאה חופש, רווחה כלכלית, והפחיתה את המלחמות בצורה ניכרת. ועכשיו, כמו הרבה צורות שלטון, ותפיסות עולם קודמות לה, שהיו יפות לשעתן, והועילו לקדם את העולם בתחומים מסוימים, וכדרך הטבע הסיגו אותו בתחומים אחרים.
ההזדמנות שבו רובו של הציבור מבין את מגבלותיה של צורת השלטון היום, העובדה שהנה אחרי עשרות שנים יותר ויותר אנשים מבינים שה'דמוקרטיה' שנועדה כביכול לדאוג לאזרחים, יכולה להפוך לכלי בידיהם של עריצים יהירים שמתחפשים לאנשי חמלה שדואגים לכפות את תפיסות עולמם ההזויות על הציבור ה'נבער'.
לעם היהודי ישנה בשורה בתחום הזה: לא חוקים מעשי בשר ודם, התורה שאותה קיבלנו בחג השבועות מתוך חירות ורצון חופשי, 'חוקי היסוד' של העם היהודי, ניתנה לנו כדי שנצליח לייצר "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", מדינה כזו שתוכל להוות דוגמא לכל העולם, לממלכה שאינה רק מבטאת את "האופציה הכי פחות גרועה", אלא מצליחה להצעיד את העם קדימה.
תפקידו של המלך שאינו עומד תמיד לבחירת העם - ב"רשות המבצעת", לצד נבחרי הציבור, הוא להכניס את עולם הערכים המוחלטים, להצמיד את התורה אל ליבו, יחד עם ההקשבה לרחשי לב הציבור ("ליבו לב כל ישראל"). כחלק ממערכת השיקולים של הרשות המבצעת בעצמה. ו"לכוף כל ישראל ללכת בדרכה" – כפי שהסביר הרבי מלובביץ' שהכוונה לכפייה בדרכי נועם ו"בכיף". 
אלא שאת ההחלטה לקבל את עול התורה והמצוות, אפשר לקבל בצורה נכונה רק מתוך חירות מלאה, לאחר השחרור מכל המצרים שמגבילים אותנו, ביציאת מצרים נצטוו בני ישראל "משכו וקחו לכם" – משכו ידיכם מעבודה זרה, לפני שמשתחררים מהשיעבוד לדעות הקדומות, מהנאמנות לערכים זרים, כמעט ואין סיכוי לקבל את עול התורה. רק אדם ועם חופשיים יוכל לקבל את עול התורה. דווקא אדם שחופשי לעשות כראוי בעיניו, מבין טוב יותר מכולם, מדוע הוא זקוק לעזר וסיוע חיצוני, ולמי שיציב לו גבולות ועצות מלמעלה.
ימי ספירת העומר הם ימים של צעידה מיציאת מצרים שבה יצאנו לחירות עד לחג קבלת התורה שבו אנחנו מקבלים את עול התורה. בתווך ישנם 49 ימים של חירות שבהם ניתנה האופציה לבחור האם אנחנו רוצים לקבל את התורה או לא. המסע של ספירת העומר הסתיים בהכרזה: "נעשה ונשמע" – קבלת עול התורה מאהבה.
ימים אלו מסמלים תהליך שמתחיל בחירות מהשיעבוד למצרים, חירות שהעניקה לנו דמוקרטיה מלאה – יכולת לעשות כל מה שאנחנו רוצים, והפגישה אותנו עם היצרים הבהמיים שלנו, כך בכל יום אנחנו מתוודעים לפגמים שאנחנו פוגמים בספירות העליונות ובבריאה כולה, גם בלי לשים לב, כאשר אנחנו צועדים נטולי עול ורסן. דווקא היכרות זו של האדם עם עצמו, מביאה אותו לקבל בשמחה ובבחירה חופשית את התורה בחג השבועות.
ימים אלו שבהם הציבור מבין את מגבלותיה של הדמוקרטיה שבאה אל קיצה, יכולים להוות תחילה של מהפכה, שבה נתבגר ונדע להודות לה על הדרך שבה היא קידמה אותנו אל חירותנו, ולאפשרות לקבל את התורה מרצון ומאהבה. אם נדע להסתכל על מגבלותינו, ושפלותנו, נבחין שבמקום להתגבר כדי להשליט את רצונותינו, דרושה לנו התגברות מהסוג של "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", גבורה של קבלת עול.

No comments: