21 June 2020

Meir Ettinger – מנגנון ההפעלה של תכנית טראמפ

מנגנון ההפעלה של תכנית טראמפ

רבים כתבו על הסכנות שבתכנית טראמפ. מאיר אטינגר מבקש להסביר מה צריך לעשות כדי לעצור את התוכנית המסוכנת, ויותר מזה כיצד נעצור את התוכניות הבאות


כשהתחלתי לכתוב את המאמר הזה, תכננתי להקדיש חלק ניכר ממנו להסביר את הסכנות שבתוכנית טראמפ, תוכנית שכתבתי עליה מספר פעמים בשנתיים האחרונות. אלא שבשבועות האחרונים בחסדי ה' התחילה התעוררות משמעותית והתפכחות של רבים בימין האידיאולוגי מאשליית ה"ריבונות". ומכיון שכבר כותבים יותר מוכשרים ממני, הסבירו וכתבו על אשליית הריבונות שב"עסקת המאה" שאינה אלא מדינה פלסטינית בתחפושת, אפשר להתקדם הלאה ולעסוק בשאלה - מה צריך לעשות כדי לעצור את התוכנית המסוכנת. ויותר מזה כיצד נעצור את התוכניות הבאות. לצורך כך צריך לנתח מהו מנגנון ההפעלה או צורת החשיבה שמייצרת שוב ושוב "פתרונות" קסם כאלו המבוססות על חלוקת הארץ.
קריאת התוכנית האמריקאית, מלמדת שהיא מבוססת על הרצון להקפיא את המצב כפי שהוא, ולבנות תוכנית "פרגמטית" שלא תדרוש פינוי של אף אדם מביתו, כדי לקדם את רעיון "שתי המדינות לשתי עמים", בכך רוצים האמריקאים להתגבר על המכשול הגדול ביותר שנערם בשנים האחרונות בפני הקמת המדינה הפלסטינית: הרוב הכמעט מוחלט בציבור היהודי שמתנגד לפינוי יישובים, וההבנה שלא תהיה יכולת לבצע התנתקות נוספת.
תוכנית המאה מתבססת על ה"סטטוס קוו" הקיים שבו יהודים יושבים בפועל על פחות מעשרה אחוז מיהודה ושומרון, אם נוציא את בקעת הירדן מהמשוואה.
תהליך אוסלו והקפאת הבנייה שקדמה לו עצרה את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, הרחק מן היעד שקבעו לעצמם חלוצי "גוש אמונים". הארץ נותרה עוד הרבה לרשתה, אבל מאז כמעט ואיש לא קרא תיגר על אותה קונספציה ארורה שהציבה את הנוסחה של ישות אוטונומית ערבית נקייה מהתיישבות יהודית. אפילו הדוברים הרהוטים ביותר של מועצת יש"ע מקבלים את הנחת היסוד ששטחי A וB כבר אינם בסל יעדי ההתיישבות שלהם. 
אנחנו עומדים כבר מעל 25 שנה מאז נחתם הסכם אוסלו. לשם הפרופורציות, חלפו כבר יותר שנים בעידן אוסלו של ההתיישבות ביו"ש מימיה של טרום עידן אוסלו, כולנו, כל בני הדור שלאחר אוסלו, גדלו עליו כמובן מאליו. השלטון התחלף מימין לשמאל וחוזר חלילה, אך גם לאחר ההתפכחות הכואבת של האינתיפאדה השנייה מאשליית אוסלו, לא העמיד הימין דרישה סדורה ומעשית, לתיקון החטא, וחידוש מגמת ההתיישבות בכל יהודה ושומרון שהחלו אנשי "גוש אמונים".
בשנים האחרונות (פחות או יותר מאז ההתנתקות) הדגל של ארץ ישראל שהיה הסמל של יראי ה' המאמינים בגאולה בדרך הטבע, הורד מראש התורן, ואת מקומו תפסו דגלים רבים שאף אחד מהם לא הצליח להחליף את ההתלהבות והדבקות שבמצוות יישוב הארץ. בשילוב פרדוכסלי של חווית ייאוש עם תחושת מיצוי, ארץ ישראל ירדה מראש סדר העדיפויות הציבורי.
עסקת המאה, והעובדה שמתבררת עכשיו - שגם בימין, ובקרב ההתיישבות ישנה נכונות רעיונית לפשרה טריטוריאלית בתנאים מסוימים, מלמדת עד כמה ישנו צורך חיוני להרים שוב את הדגל של ארץ ישראל, ולפעול בדחיפות לשינוי הסטטוס קוו הקיים, במאבק ציבורי, ובהתיישבות בשטח שיביאו אחריהם את הפעילות המדינית, המשפטית והפוליטית.
לפני שאדבר על האתגר שבעיני הוא צו השעה כיום, אני רוצה להסביר נקודה משמעותית שנוגעת לצורה שבה אני תופס את המאבקים הציבוריים בנושאים הנוגעים להתיישבות, וממילא נוגעת לנקודת הזמן שבו אנחנו עומדים היום אל מול "תוכנית המאה"
אחרי עשור של מאבקים, כמעט מאז ההתנתקות, ושל נסיונות להרחיב את היישובים ולצאת מן הגדרות, ואינספור מאבקים מול המנהל האזרחי ומערכת נחושה, לכלוא את ההתיישבות היהודית בגבולותיה, בשנתיים האחרונות התברר כי "יש שכר לפעולתך", זה התחיל בהחלטה של המערכת "לשחרר לחץ" מנוער הגבעות ולאפשר אלטרנטיבה של הקמת חוות חקלאיות, שהתפתחו לעשרות נקודות התיישבות צעירות חדשות, בקצב של התפתחות וצמיחה שמזכיר את סוף שנות התשעים עד לדו"ח טליה ששון, שבהם הוקמו עשרות המאחזים שהפכו כבר ליישובים של ממש. 
המציאות החדשה מחייבת גם הערכת מצב מחודשת, והבנה של מהם המשימות החדשות שנגזרות כתוצאה מהבנת המציאות. לי ברור, שהקמה של מאחזים כמו אלו שנאבקנו עליהם לפני 7 או עשר שנים אינה נצרכת כיום, כאשר ב"ה נפרצו הגדרות שהיו לפני עשור חסומות לחלוטין. בכלל, אם וכאשר וככל שמתקדם שיח הריבונות, מתייתר ב"ה המאבק העקרוני על השטח, שהיה חשוב מאד בעבר הלא-רחוק, במידה ואכן אנחנו קרובים למציאות שבה תינתן יד חופשית למועצות המקומיות לבנות בשטחים מוגבלים הסמוכים ליישובים, המשמעות של המאחזים משתנה, ותיבחן מול הצורך המעשי לאחיזה בשטח מול השתלטות עוינת. 
התקדמות זו, כמו כל התקדמות צריכה להיות בשבילנו רק מנוף להמשיך במאבק על ארץ ישראל. מהו עניינו של מאבק זה?
ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ובכלל תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל נקנתה תמיד במאבקים, ומעולם לא בדרך המלך. כמעט כל נקודת יישוב, כל שכונה, או רחוב,  נבנו שלא בטובתו של השלטון, או למרות עצלותו. כשאני משוחח עם אנשים על מאבק זה אני נוהג לצייר את מודל 'קו ההכלה':
'קו ההכלה' של המערכת הוא אותו קו דמיוני שאפשר לשרטט המייצג את ארגז הכלים של המבקש למתוח את הרצועה, ולקבוע עובדות בשטח, במסגרת מה שהמערכת מוכנה להכיל ולקבל. הקו הזה הוא דינאמי ומשתנה כל הזמן. והוא מחלק את זירת הפעילות לשלושה חלקים. בחלק הראשון זה שנמצא בתוך קו ההכלה, ישנה אפשרות לפעול במסגרת נורמטיבית, שמה נבנים יישובים באמצעות אישורי בנייה, מלאים או חלקיים, בשטח זה פועל רובו המוחלט של הממסד המתנחלי.
החלק השני הוא קו ההכלה עצמו - שם פועלים אלו שמנסים למתוח את הקו, מבלי לקרוע אותו, זו זירה חלוצית, רבת סיכונים, אבל פורצת דרך. דרך הפעולה שם היא על ידי ניסוי וטעייה, לא כל נסיון מצליח, אבל ההתנגדות מתקבלת בהכנעה וכגזרת גורל.
מהעבר השני של קו ההכלה נמצא 'התחום האסור', אלו אותם אתגרים שהמערכת אינה מוכנה להכיל כעת, והיא נחושה להיאבק בהם בכל הכוח. אם למשל לפני עשור, המערכת נאבקה בכל התיישבות מחוץ לגדרות, כעת היא מכילה במידה כזו או אחרת נקודות התיישבות חדשות על אדמות מדינה, בהעלמת עין או בתיאום חלקי. הפעילות מעבר לקו ההכלה, היא פעילות של מאבק - מאבק ציבורי או מעשי, והיא לרוב לא מתגמלת, פירותיה אינם נרשמים על שם הנאבקים, הזרעים שהם זורעים נרקבים, וצומחים לאחר זמן בצורה אחרת.
לדעתי, קו ההכלה נקבע כמעט תמיד דווקא לפי פעילותם של אותם הנחשונים שקופצים אל התחום האסור, לרוב, הם אינם קוצרים את הפירות בעצמם. קצת כמו זה שמסתער על גדר תיל ונשכב עליה, עד שכל החיילים עוברים עליו והוא נשאר אחרון. קיומה של הריבונות, ושל ההתיישבות החדשה, תלויה ביכולת שלנו להבין מהו היעד החדש שעלינו להציב ולהיאבק עליו.
מפת תוכנית טראמפ שהמחישה באופן בולט כיצד ניתן לשרטט מפה שתכיל את ההתיישבות הקיימת ולא תמנע את חלוקת הארץ, מבהירה מהו האתגר הבא, הדחוף כל כך - לשנות את מפת ההתיישבות, ולבטל את אוסלו - רעיונית ומעשית, באמצעות פריסת נקודות התיישבות בלב השטח המוגדר במפת תוכנית טראמפ כמיועד להקמת מדינה פלסטינית
לא מדובר באתגר קל, אינה דומה הקמת מאחז במרחק של מאות מטרים או קילומטרים ספורים מיישוב קיים, להתיישבות בעומק השטח, על אחת כמה וכמה בשטח שנמצא כיום הלכה למעשה בשליטה ערבית, לא במובן הלוגיסטי, לא במישור הביטחוני, ולא ביכולת לגייס משפחות חלוציות, אבל מאחר וזהו האתגר שעומד בפנינו - אין ספק שהוא אפשרי.
ללא נטרול מנגנון ההפעלה של תוכנית טראמפ, שהוא המציאות שנכפתה עלינו מאז אוסלו והפכה אצלנו להרגל של העדר נוכחות יהודית ברוב מוחלט של יהודה ושומרון, אנחנו נמשיך להיות על אותו מסלול שהיעד הסופי שלו הוא חלוקת הארץ
מה זה אומר בפועל? כפי שכתבתי קודם, בכל יעד שנמצא מעבר לקו ההכלה של המערכת, ברור מראש, שהצלחה תגיע רק לאחר מאבק ארוך ומורכב. לא נהיה נאיבים שאם רק נעלה כעת לנקודות התיישבות מחוץ לאותם רצועות שאותם מאפשרת ומכילה המערכת כיום, נצליח להיאחז למחרת בבוקר. אבל אם נגדיר לעצמנו את היעד הזה כאתגר הבא בצורה ברורה, נצליח גם בזה. 
איש לא יודע האם אכן תצא "עסקת המאה" לפועל, אך בכל מקרה עלינו להיות ערוכים ומתורגלים ל"יום פקודה" לעליה במקביל של נקודות התיישבות רבות ככל שנצליח, בעומק השטח המיועד למדינה הפלסטינית, באופן שינטרל את אותו מנגנון ההפעלה של התוכנית - קיומו של ה"סטטוס קוו" הבעייתי הזה. וכך או כך, גם אם בעז"ה תתבטל הגזרה, להציב לעצמנו את היעד הזה כיעד הבא - על מנת למנוע הישנות של קרבות הבלימה הללו מדי כמה שנים. אני מאמין שמדובר במשימה אפשרית וקיימים בשטח הכוחות המעשיים והרעיוניים כדי להוציא אותה אל הפועל, האם נצליח? נראה בעוד כמה חודשים.

No comments: