"והבית הזה יהיה עליון"
סוגיית הר הבית, עומדת בסתירה לכל עולם הערכים הציוני שמאמין כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". דווקא בשל כך, היא כל כך חשובה לקיומנו כעם יהודי
כל עובר ישום ושרק
עברו ימי האבל על חורבן בית אלוקינו, ימי אבל שבהם קיבלנו תזכורת כואבת להשפלה ולביזיון – "שמע אלוהינו כי היינו בוזה, והשב חרפתם אל ראשם". שוב ראינו את בני האמה צוהלים ומרעים במקום מקדשנו.
אחרי ששקטו הסערות, ואפשר להתבונן אחורה על מה שהיה. לאחר שנגמרו הוויכוחים המטופשים על "קדושתם" של אמצעי המגננה, ואפילו, לצערנו, הלב הרותח על הדם שנשפך חזר לשגרה (מהניסיון המר, עד הטבח הבא רח"ל). מחובתנו, לשאול את עצמנו כיצד נוכל לשנות את המצב,
התקשורת הרגילה אותנו להתנהל לפי קצב החדשות, עוסקים בנושא כאשר הוא צף בחדשות, ושוכחים ממנו מהר עם הגיעה של החדשה הבאה. כך אנחנו הופכים להיות במקום היוזמים – המגיבים, במקום להיות המפתיעים נעשינו המתגוננים, ובמקום לבשר רוח מהפכה של חידוש ובשורה – נתפסים כשמרנים ומיושנים.
שבע שבועות ימי הנחמה העומדים לפנינו, נועדו לעורר את רוח העם, ולחדש את האמונה בכוחנו, כי בידינו לתקן, לשנות ולפעול. אמנם "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו", אך דווקא תחושה זו עליה להוביל אותנו להבנה, כי הקב"ה מצפה לעשייה שלנו, לכך שאנחנו נקום ונפעל, ולכן הוא מחכה ומחכה, וכאילו מעלים את עיניו כביכול, מהביזיון, מהחרפה. "קול קורא במדבר, פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוקינו”.
הזרקור שהופנה אל הר ה' בחודש האחרון, הכניעה המבישה לצרי יהודה וירושלים הבליט את התהייה העצומה, המצב הבלתי נתפס כיצד דווקא בהר הבית, דווקא במקום הכי קדוש בעולם, שוררת חרפה כזו.
אילו זה לא היה אמיתי, איש לא היה מאמין שדווקא במקום שנקרא "בית תפילה" לכל העמים, ושבכל מקום בו יהודים מתפללים מכוונים את פניהם אליו תהיה אסורה התפילה ליהודים ועוד תחת שלטון הקורא לעצמו מדינה יהודית. אילו לא היינו רואים את המצב בעינינו, מי היה מאמין לסיפורים על יהודים שנעצרים על השתטחות על הרצפה, סיפורים שאילו לא היו אמתיים היו יכולים להיכנס לספר ההזיות של הסיפורים שלא יקרו לעולם.
השפלות במקום מקדשנו, ובשאר המקומות הקדושים לעם היהודי, כל כך הזויה, כל כך בלתי נתפסת עד שנכון לראות בה נס של ממש.
כאשר שלמה סיים את בניית בית המקדש הראשון, הוא התפלל את התפילה הידועה כ"תפילת שלמה", שבה הוא מבקש מה' להשרות את שכינתו על הבית שבנה, ולהיענות לתפילות ולבקשות שיינשאו ממנו "להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום. אל המקום אשר אמרת יהי שם".
התשובה שעונה לו ה' מפתיעה. לאחר שה' אומר לו: "שמעתי את תפילתך" הוא עובר לדבר אתו על החורבן, אשר יבוא "אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי" ואז בתוך הפסוקים אשר מתארים את אימת החורבן מסתתר ביטוי מופלא "והבית הזה יהיה עליון – כל עובר ישום ושרק עליו, ואמרו: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת"
מדובר בפסוקים שמתארים את החורבן, אך מסתבר שלעיתים דווקא בחורבנו ניתן לראות עד כמה "הבית הזה יהיה עליון", עד כמה העיסוק בבית המקדש אינו דומה לכל אשר אנחנו מכירים. מקום אשר נמשל כך עיני ה' וליבו שם כל הימים, שיש בו השגחה פרטית במידה שאין בכל העולם לטוב וגם לרע.
דווקא בהתנהלות הכול כך... (לא יודע איך לקרוא לה) נלמד עד כמה "הבית הזה עליון", עד כמה הוא דורש את מלוא התשוקה והמסירות, הריכוז והדיוק. זהו המובן הפנימי של הסיבה שההר כה נפיץ – כל עוד איננו מתמסרים לכיבושו ולבניין המקדש.
המקום הכי נפיץ בעולם
באירועי הר הבית האחרונים, נפל דבר בישראל, בניגוד לחוות דעתם של גופי הביטחון של צה"ל ושל השב"כ, עם ישראל הביע את דעתו באופן חסר תקדים, כנגד הכניעה אשר הציעו אותם "אנשי ביטחון" - חסרי ביטחון בה'. כיצד קרה דבר כזה? מדוע איבד הציבור את אמונו בשיקול הדעת של ראשי הצבא והשב"כ?
האמת היא שאלו קנו את חוסר האמון בהם ביושר, תפיסת העולם שהשב"כ מייצג היא תפיסת עולם הרואה את העולם כמונע אינטרסים, אשר כל סכסוך הוא תוצאה של מצב כלכלי, תפיסת עולם על פיה הכול תלוי בשיקולים ריאליים, ובמידה של רווח והפסד. אין פלא, שאין הם מסוגלים לעמוד מול סוגיית הר הבית, שכולה עניין דתי-משיחי. הם לא מסוגלים ולא רוצים להבין כי ישנם דברים ששווים כל מחיר בעולם, "לא יסולא ערכה מפז". ולעולם לא נוכל להתחמק מהם.
על קצות האצבעות הלכו סביב ההר, אסרו להתפלל, להשתחוות, להניק, ויתרו על המצלמות על סידורי אבטחה ונתנו יד להשתלטות הוואקף על כל הר הבית. למרות כל מאמצים אלו, התברר כי הר הבית אינו נותן לנו מנוחה, ואם אנחנו לא נבוא אל ההר, ההר יבוא אלינו.
כאשר אנשים רואים כי קידוש ה'סטטוס קוו' בהר הבית הביא למצב שבו לא אפשרי להציב אמצעי התגוננות בהר. הם הגיעו למסקנה, כי קידוש ה'סטטוס קוו' בכל מחיר יביא לתוצאות הרות אסון, לאובדן השליטה בהר הבית ולאפס
ריבונות. התנהלות השב"כ בפרשה השולית של המגנומטרים מבהירה עד כמה מסוכנת תפיסה זו, מסתבר שמדיניות ארוכת שנים של וויתור וכניעה מפני הפחד מ'נפיצות' הר הבית, רק מגדילה ומעצימה את נפיצותו מיום ליום.
ההלכה קובעת כי בכניסה להר הבית על האדם להסיר את מנעליו, במובן פנימי, הסרת המנעלים, מאפשרת לנו להבין כי איננו מנהלים את כל העולם, האחריות היא לא עלינו, אנחנו חיילים בצבא של ה', נפיצותו של ההר היא מבחן אמונה עבורנו עד כמה אנחנו באמת מאמינים כי הוא מנהל את העולם, וכי יש חשבון יותר גדול מהחשבונות אותם אנחנו מסוגלים לחשב בעצמנו.
לפני מספר חודשים ישבתי מול רכז המודיעין של מרחב דוד (תחנת המשטרה בבניין ה'קישלה' האחראית על העיר העתיקה, תחנה ידועה לשמצה בהתנכלויות שוטריה ליהודים) שהסביר לי באריכות (שיחה חד צדדית כמובן) עד כמה מבחינתם כל נוכחות יהודית יתרה בעיר העתיקה עלולה להצית את כל המזרח התיכון, ישבתי וחשבתי מולו, כיצד בן אדם שנראה הגיוני, חושב שלגיטימי לאסור על יהודי תפילה/הפגנה או כל מעשה טבעי אחר בגלל האלימות של האויב הערבי? כיצד הוא מסוגל להסביר ברצינות כי לדעתו יש להיכנע לעושי המהומות, ולקבל את תנאי סחיטתם?
נדמה לי שאני יודע את התשובה. מי שחי את חייו כזה שאחראי על המצב, שהאחריות מוטלת על כתפיו, ושכללי המשחק הם הכללים אותם מלמדים במכללה לשוטרים, לא מסוגל להבין לעולם את העניין של הר הבית. לא את הכיסופים והמשיכה של יהודים אליו, לא את העקשנות לשוב דווקא אל המקום הקדוש הזה, אבל גם לא את עוצמת ההתנגדות, מה מניע את הערבים להילחם בעקשנות כזו נגד עליית היהודים.
סוגיית הר הבית, עומדת בסתירה לכל עולם הערכים הציוני שמאמין כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". דווקא בשל כך, היא כל כך חשובה לקיומנו כעם יהודי, עם הזוכר כי ה' הוא הנותן לנו , בנחישות וללא פחד.
היום שברור כי אותה שיטה פשטה את הרגל, וכי אין בכוח אותו 'ריאליזם' ורצון להישרדות, כדי לתת כוח לעם להמשיך בדרך הארוכה, נדרש מאיתנו להניף את דגל המקדש, שמסמן עבורנו את היעד הסופי – ולקרוא תיגר על אותה תבוסתנות וכניעה.
לשאת את דגל המקדש
התחושה הקשה מכל באותם שבועות אבל על גלותנו – הגלות הגשמית, וכן גם הגלות הנפשית, הייתה תחושת הבושה. להסתכל על עצמנו ולהתבייש, פשוט להתבייש.
איך יתכן כי הצבת מגנומטרים בשערי ההר שלמרגלותיו קשר על פי האגדה אותו מוחמד את סוסתו הדמיונית מסעירה רבבות מאויבינו המתפללים אל אל לא יושיע, שהחליטו לסגור את בתי תיפלותיהם ולעלות אל ההר. ואנחנו, שמדינת ישראל מונעת ממנו להתפלל במקומות הקדושים לנו, שלא רק במגנומטר אנחנו צריכים לעבור, אלא אוסרים עלינו להיכנס בתפילין ובטלית, וללא כל סממן יהודי, במקום אשר בו עמד הבית הגדול והנורא, ביתו של מלכי המלכים. שלקבר יוסף הצדיק מרשים לנו להכנס רק כגנבים בלילה ומי שיעיז להפר את פקודת השליט ולהתפלל במקום הקדוש ייעצר – שותקים ומוותרים.
מה הפלא אם כן שממשלת ישראל נכנעת ומוותרת? אם ברור כי לערבים כל שינוי ב'סטטוס קוו' נחשב ל'יהרג ובל יעבור' ובשבילנו כל עניין מקום המקדש נתפס כמותרות, לעניין שאפשר לוותר עליו, ואינו נוגע בנימי נפשנו. ברור שבמצב כזה, תיכנע ממשלת ישראל ללחץ הערבי ולא לגמגום היהודי.
מה היה קורה אילו היינו סוגרים את בתי הכנסת, ובאים מדי שבוע אל פתח ההר, מי מבחוץ ומי מבפנים, כל אחד כהוראת רבותיו? האם היו ממשיכים בהשפלה? האם גם אז היו נכנעים כך?
רק אם נפנים כי המקדש, אינו מותרות עבורנו. זהו הלב שלנו, בלעדיו מאבדת היהדות את חינה, ואנחנו שוקעים בתהומות הייאוש והבלבול. אם רק היינו מפנימים זאת אזי היינו נושאים את דגל המקדש בגאון, סביבו היו מתקבצים ובאים כל עם ישראל, כל צרובי ההשפלה, כל אלו שמצפים לגאווה יהודית, ולניצחון.
אמנם, ישנם מצוות קודמות, לפי סדר ההלכה, לפני בנית המקדש, עלינו לחולל מהפכה, ולהעמיד שלטון ראוי והגון, נדרש ממנו להילחם ברע, ולגרש את אויבינו. אך כבר בתחילת הדרך נישא את דגל המקדש, בגאון, הכי גבוה שיש.
6 comments:
Part 1
Each embryo is applied and whistled The days of mourning for the destruction of the house of God, the days of mourning when we received a painful reminder of humiliation and disgrace - "our God heard that we were in the Bosa, and returned their disgrace to their heads." Once again we saw the people of the aqueduct rejoicing in the place of our temple. After the storms have subsided, and you can look back on what happened. After the stupid arguments over the "sanctity" of the defensive measures, and even, unfortunately, the boiling heart on the blood that has been shed, have returned to normal (from bitter experience until the next massacre) .It is our duty to ask ourselves how we can change the situation, The media used to keep pace with the news, dealing with the subject when it floated in the news, and forgetting it quickly with the arrival of the next one. That is how we become instead of the initiators - the reactioners, instead of being the surprising ones, we have become defensive, and instead of announcing a revolution of renewal and change, we are seen as conservatives and old-fashioned. The seven weeks of consolation we face are intended to awaken the spirit of the people, and to renew our faith in our strength, because we can repair, change, and act. True, "Katzir passed through a summer bride and we were not saved," but it is precisely this feeling that must lead us to an understanding that God expects our action, that we will stand up and act, and therefore he waits and waits. He called out in the wilderness, turned from the way of the Lord, straightened a path to God on the Arava. " The spotlight that has been directed at Mount H in the last month, the shameful surrender to Tzuri Yehuda and Jerusalem, underscored the enormous wonder, the inconceivable situation on the Temple Mount, in the most holy place in the world, such disgrace. If it were not true, no one would believe that in a place called "a house of prayer" for all the nations, and that wherever Jews pray, they will be forbidden to pray for Jews and others under the rule of calling themselves a Jewish state. If we had not seen the situation in our eyes, who would have believed stories about Jews arrested for lying on the floor, stories that if they were not real could enter the book of fantasies of stories that will never happen. Humiliation in place of our Temple, and in the other holy places of the Jewish people, so delusional, so incomprehensible that it is right to regard it as a real miracle.
Share this translationSMSEmailWhatsAppTwitterGoogle+
HISTORYNEWSAVED
Improve translations
Search hands-free
Say "Translate love into French" with the Google app.
NO THANKSTRY THE APP
undefined
NO THANKSTRY THE APP
Tap to Translate
Now, Google Translate works in any app.
NO THANKSTRY IT
H
Part 2
When Shlomo completed the construction of the First Temple, he prayed the prayer known as the "prayer of Solomon," in which he asks Gd to soothe his Shekhina over the house he built, and to answer the prayers and requests that they marry him. You said, be there. " The answer that God answers is surprising. After the Lord says to him: "I heard your prayer," he goes to talk to him about the destruction, which will come "if you will return with you and your children behind me." Then within the verses that describe the horror of the destruction lies a wondrous phrase "And this house will be supreme - , And said: What did God do this to this land " These are verses that describe the destruction, but it turns out that sometimes in its destruction we can see how much "this house will be supreme," to the extent that dealing with the Temple is not like everything we know. A place that is likened to the eyes of God and his heart there all the days, which has Divine Providence to the extent that there is no good or evil in all the world. It is precisely in the conduct of everything so ... (I do not know how to call it) we will learn how "this house is supreme", how much it demands the full passion and dedication, concentration and precision. This is the inner meaning of the reason that the mountain is so explosive - so long as we do not devote ourselves to its conquest and the building of the Temple. The most explosive place in the world In the events of the last Temple Mount, nothing happened in Israel, contrary to the opinion of the IDF and Shin Bet security services, with Israel expressing its opinion in an unprecedented manner against the surrender offered by "security personnel" - who lack confidence in God. How did such a thing happen? Why did the public lose faith in the discretion of the heads of the army and the Shin Bet? The truth is that they bought their distrust of honesty, the worldview that the Shin Bet represents is a world view that sees the world as a matter of interests, and that every conflict is the result of an economic situation, a world view according to which everything depends on real considerations and on profit and loss. , That they are not able to stand up to the issue of the Temple Mount, which is entirely religious and messianic, they can not and do not want to understand that there are things that are worth every price in the world.
Share this translationSMSEmailWhatsAppTwitterGoogle+
HISTORYNEWSAVED
Improve translations
Search hands-free
Say "Translate love into French" with the Google app.
NO THANKSTRY THE APP
undefined
NO THANKSTRY THE APP
On tiptoe they walked around the mountain, forbidding praying, bowing, breast-feeding, giving up cameras on security arrangements and helping the Waqf take over the entire Temple Mount. Despite all these efforts, it turned out that the Temple Mount does not give us rest, and if we do not come to the mountain, the mountain will come to us. When people see that the sanctification of the status quo on the Temple Mount has led to a situation in which it is impossible to place defensive measures on the mount. They concluded that the sanctification of the status quo at any price would have catastrophic consequences, the loss of control over the Temple Mount and zero Sovereignty. The Shin Bet's conduct in the marginal affair of the magnometers clarifies how dangerous this perception is. It appears that a long-standing policy of concession and surrender to fear of the Temple Mount's "fragmentation" only increases and intensifies its fragmentation from day to day.
Part 4
The Halakhah states that at the entrance to the Temple Mount the person must remove his shoes, in the internal sense, removing the shoes, allowing us to understand that we do not run the entire world. Responsibility is not ours, we are soldiers in the army of God, the dispersion of the mountain is a test of faith for us. Really believe that he runs the world, and that there is a greater account than the accounts we can calculate ourselves. A few months ago, I sat in front of the intelligence coordinator of the David district (the police station in the Qishla building in charge of the Old City, a notorious station for harassing police officers) who explained to me at length (a one-sided conversation, of course) The entire Middle East, I sat and thought, How does a person who makes sense seem to think that it is legitimate to forbid a Jew from praying or demonstrating or any other natural act because of the violence of the Arab enemy? How can he explain seriously that in his opinion surrender to the perpetrators of the riots, and accept the conditions of extortion? I think I know the answer. Those who live their lives are responsible for the situation, the responsibility lies on their shoulders, and the rules of the game are the rules they teach at the College of Police, can never understand the matter of the Temple Mount. Not the longing and attraction of Jews to him, not the stubbornness to return to this holy place, but also the intensity of the resistance, what motivates the Arabs to fight so stubbornly against the immigration of the Jews. The issue of the Temple Mount stands in contradiction to the whole world of Zionist values that believes that "my strength and the strength of my hand made this force for me." Precisely because of this, it is so important to our existence as a Jewish people, a people who remembers that God is the one who gives us, with determination and without fear.
Today, it is clear that this system has gone bankrupt, and that this 'realism' and the desire for survival are not in order to empower the people to continue on the long road. We are required to raise the flag of the Temple, which marks the ultimate goal for us, and to challenge this defeatism and surrender. To carry the flag of the temple The most difficult feeling of those weeks, but our exile - the physical exile, as well as the spiritual exile - was the sense of shame. To look at ourselves and be ashamed, simply to be ashamed. How is it possible that placing magnumometers at the gates of the mountain at the foot of which, according to legend, Muhammad linked his imaginary horse to tens of thousands of our enemies praying to God, who decided to close their houses and climb the mountain. We, the State of Israel, prevent him from praying in our holy places, and not only in the magnometer we have to pass, but we are forbidden to enter the tefillin and prayer shawl, and without any Jewish mark, in the place where the great kings' house stood. That the tomb of Joseph the Just allows us to enter only as thieves in the night and those who dare to violate the command of the ruler and pray in the holy place will be arrested - silent and giving up.
Prt 5
The one line above (in the beginning of his writing), "our God heard that we were in the Bosa, and returned their disgrace to their heads.”
Could Bosa, in Hebrew = בוזה, is with a zayin, so could it be pronounced Boza or Botzah or could Meir be equating the boza/contempt. Its just so close to Batzrah. I’m not a linguist so I don’t know what I’m thinking is correct. What does that quote mean? Anyone know?
Post a Comment