העת לתשובה ציבורית
אפשר לטעון שמה שהניע את המפלגות בקמפיין הבחירות "ממשלה חילונית" היא שנאה ותיעוב לדת. אולם מאיר אטינגר סובר שזוהי פרשנות נוחה לא נכונה. קראו מה שיש לו להגיד
יש עוד הרבה מאד מה לכתוב על הבחירות ועל תוצאות הבחירות, על הצפוי לנו בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק. מילים רבות נכתבו על הצד הפוליטי של הסיפור – החיבורים והאחודים, קמפיינים, שרפת קולות, וכדו'. לדעתי, שכתבתי אותה כבר כאן בפעם קודמת, הניסיון ארוך השנים מלמד שלפוליטיקה הזו מעבר לריח הצחנה העולה ממנה ומעכיר את ניחוחות ימי אלול, יש משמעות פחותה מזו שמייחסים לה.
אוכל לומר בזהירות שהתוצאות שעלו מוכיחות יפה טענה זו. הוויכוחים עליהם נשרפו כאן שעות יקרות שהיו יכולות להיות מנוצלות לעשייה התגלו כחסרות ערך. לשם משל: אילו היו מצרפים את קולות 'עוצמה-יהודית' ל'ימינה' המפה לא היתה משתנה, ולהפך. גם כל קונסטלציה שונה של הציבור הדתי-לאומי לא היתה מספקת את החסר. שוב הוכח שהתהליכים החברתיים גדולים על ההנדסה הפוליטית.
אם נחזור לתהליכים החברתיים שהביאו למצב הנוכחי, אפשר לזהות לדעתי שלושה (מן הסתם ישנם הרבה יותר) נושאים שהיו משמעותיים ביותר בבחירות האחרונות. בשלושתם השקיעו ארגוני שמאל משאבים רבים, אם כי לא כולם היו יוזמה של אותם ארגונים. השלושה הם: מאבקי דת-ומדינה והקרע בין דתיים וחילונים. הברית שבין ערביי ישראל לשמאל. והאתיופים.
על ערביי ישראל צריך לכתוב טור נפרד. ההבנה של ארגוני השמאל שלא יוכלו יותר להשיג רוב יהודי, הניעה אותם לבנות על השותפות עם הערבים כברית על מנת להשפיע על צביונה של המדינה. אזהרת התורה על 'לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם' מתממשת לעינינו. חוסר נכונותו של הימין להכיר בסכנת הזהות השנקפת מערביי ישראל, שבאה לידי ביטוי באמירות אומללות כמו זו של נפתלי בנט: 99% נאמנים למדינה, מסכנת כיום כפשוטו את עתידו של העם היהודי. לבעיה זו ישנו רק פתרון אחד, שכדי להגיע אליו צריך לפעול בחזיתות רבות ואמצעי הסברה מגוונים – להגיע לחקיקה/הסכמה גורפת שעתידו של העם היהודי יקבע רק על ידי רוב יהודי.
הפעם אני רוצה להתמקד בנושא שלכאורה היה המכריע ביותר בבחירות האחרונות – יחסי ה'דת ומדינה'. כוחו הגדל של ליברמן, ההישג של 'כחול-לבן' נזקף לקמפיין שהביא לידי ביטוי את החשש של חילונים רבים מפני השינוי הדמוגרפי לטובת ה'חרדים' והאימה מפני מדינת הלכה.
הקמפיין של מפלגות ה"ממשלה חילונית" כמו ישראל ביתנו וכחול לבן, הדגיש שוב ושוב שאין להם שום דבר נגד היהדות, אלא אך ורק נגד מדינת הלכה. ליברמן התפאר באשתו וביתו ה'דוסיות', ב'כחול לבן' יצאו למסע פרסום בציונות הדתית, ובני גנץ הצטלם בבית כנסת ובכותל.
אפשר לטעון שמדובר בתרמית, ודמגוגיה, ובאמת מה שהניע אותם זו שנאה ותיעוב לדת. לטעמי זוהי פרשנות נוחה אבל לא נכונה
מעטים מאד היהודים שיש להם אנטי ליהדות היום. בשונה מלפני חמישים שנה, הפעילות הענפה של תנועות התשובה, מפעל השליחות האדיר של הרבי מליובאוויטש, קריסתה של תפיסת העולם החומרנית-קומוניסטית ועוד, הפכו את הרוב המוחלט של הציבור היהודי למסורתי, אוהב יהדות, מתרגש לשמוע קול שופר ונמס להניח תפילין. ברמת התשובה הפרטית – גם מצביעי ליברמן ייענו ברצון להצעה להניח תפילין, או ליטול לולב.
הפחד מהדתיים או מהחרדים מתחיל כאשר עוברים להיבט הציבורי, בעוד העולם הדתי הפרטי, מגיע עמוס ברוחניות, נוגע בפנימיות. במישור הציבורי, היהדות משווקת כחוקים, פוליטיקה, גדרות וחומות. המחשבה של יהודי חילוני-מסורתי על מה יהיה כאן כאשר תהיה מדינה יהודית היא מבעיתה, הוא מדמיין משהו בין סעודיה לאיראן. הוא שואל את עצמו על מה תתבסס הכלכלה אם יהיה רוב לחברת אברכי כולל, ומי ישמור על המדינה, אם כל הבחורים יהיו בישיבה.
לפחד הזה יש אשם מרכזי – והוא הציבור הדתי עצמו, שבעצמו לא יודע להגיד כיצד תראה מדינה יהודית, על אחת עמה וכמה להסביר מדוע זה טוב. המפלגות החרדיות-דתיות נאבקות על הסטטוס-קוו, כדי לומר: לא באנו לשנות, אנחנו רק שומרים על עצמנו. אבל לא רק שזה לא משכנע, זה מרתיע עוד יותר – כי אם הרוב יהיה עסוק בהגנה על עצמו, אז מי יגן על המדינה? אם הם עצמם לא יודעים להגיד מה הם רוצים שיהיה, סביר להניח שמבלי משים תרחישי הבלהות שלנו יתממשו.
הפחד הזה מתרגם לעשרות נושאים הנמצאים בליבת יחסי הדת ומדינה: מה יהיה כאן בקשר למעמד האישה, לייצוג נשים בכנסת, מי יתגייס לצבא, איך זה ישפיע על גובה התמ"ג, האם יסגרו התיאטרונים?, הם תהיה תקשורת חופשית? הילדים שלנו יעברו בגרות? וכו'. קל חומר כאשר מכניסים למשוואה את החולאים האמתיים של החברה הדתית שמשודרים לצופה החילוני ללא הרף.
אי אפשר לזלזל בפחד הזה, ולו בגלל העובדה שציבור הדתי והחרדי כציבור עצמו אין מענה. והשתיקה מתפרשת כהודאה – בגרוע מכל מבחינם של החילונים.
בצומת דרכים זו ישנם שתי אפשרויות.
אפשרות אחת שמוצעת זה זמן רב היא לחזור ולהצניע את היהדות בתוך בית הכנסת, להציג 'יהדות מקרבת ומכילה', כזו שתחום עיסוקה היחיד הוא רוחניות, ויש לה להציע לאדם רק מענה לבעיותיו האישיות. לחדול מדיבורים על בית המקדש, או על משפט עברי, ממאבקים או כל ניסיון להנהיג.
אפשרות כזו אינה באמת רלוונטית, פירושו של דבר הוא השלמה עם הגלות, שהרי מהי הגלות? אם לא התכנסותה של התורה לד' אמותיה. אבל לא רק ויתור על חזון אדיר, על חלום דורות יש כאן. אלא גם סכנה כפולה: ראשית, בדורנו זניחת המרחב הציבורי למהרסייך ומחריבייך תחריב את היהדות, ללא הגנה על הקיים, הכוחות הפועלים כבר היום שרק ילכו ויגדלו יקעקעו את עולם היהדות. ושנית, המציאות מוכיחה ששיטה זו לא עובדת, המפלגות החרדיות שנזהרות כמעט ולא לתבוע דבר, מואשמות יותר מכל בכפיה דתית.
האפשרות השנייה והמתבקשת היא לעבור מתשובה פרטית לתשובה ציבורית.
למה הכוונה תשובה ציבורית? בדיוק כמו בתנועת התשובה, ללמד כיצד נראית מדינת התורה, (לשם כך כמובן צריך ללמוד), להפיץ, לדבר, להעמיק, להוציא סרטונים, מודעות, קמפיינים, שיסבירו למה זה טוב, ולמה זה נכון, וכמה זה אור.
במקום לברוח מהעיסוק בסוגיות ה'נפיצות' לכאורה, לחתור למגע, ללמוד וללמד. הרי אם אנחנו באמת מאמינים שהתורה היא תורת-חיים, זה נכון לא רק בסוגיות הפרט אלא בסוגיות הכלל. גם שם דבריה "נחמדים מזהב ומתוקים מדבש ונופת צופים".
המפגש של היהודי החילוני המצוי כיום עם היהדות בנשואי הציבור הוא נטול עומק, נטול פנימיות, הסוגיות הציבוריות הצפות בכלי התקשורת נתפסות כחקיקה שרירותית, וכמאבקים פוליטיים, אפילו המאבקים על ארץ ישראל עבור מהמישור החזוני-רוחני לביטחון והשרדות.
האם עיסוק בנושאים כאלו לא עלול להעיר את הדובים, האם הוא לא עלול לגרוף התנגדות? בוודאי. אבל כמו בכל מאבק ללא חתירה למגע מפסידים ללא קרב.
הגענו לימים בהם עיסוק בתשובה פרטית אינה מרגיעה את החשש מהמדינה היהודית העלומה והמאיימת. ימים שבהם בעתיד הקרוב שומרי התורה והמצוות ייעשו לרוב מסוים ואז ללא שנדבר גם חלוקת סופגניות הופכת למאיימת, ותורה מקרבת לחשש ממדינת הלכה. זו העת לתשובה ציבורית.
No comments:
Post a Comment