תשובות לטענות הכוזבות לגבי מפלגת רע"מ ומנסור עבאס
מהן באמת ה"שאיפות הלאומיות" של מפלגת רע"מ ולמה מנסור עבאס מוכן ללכת עם הימין? // מאיר אטינגר במאמר המשך - מה רוצה מנסור עבאס - חלק שני.
לקריאת החלק הראשון 'מה רוצה מנסור עבאס' >>
על מנת להבין את מטרותיו של מנסור עבאס, חובה להבין כי בניגוד לצורה שבה מנסים לתאר זאת בתקשורת הוויכוח בין "הפלג הדרומי" ל"פלג הצפוני" אינו אידיאולוגי, לטווח הארוך המטרות של הפלג הדרומי זהות לזה של הצפוני, ובחירתו של "הפלג הדרומי" להיכנס לבחירות לכנסת, ולפעול במסגרת דמוקרטית לא-איסלאמית לא הביאה אותו לרגע אחד להפסיק לפעול עבור המטרה שלשמה הוקם. למעשה, לטענתם של מנהיגי "הפלג הדרומי" מי שאישר מבחינה הלכתית-דתית את התמודדותם של נציגי התנועה האסלאמית בכנסת בכינוס שנערך בנושא בטורקיה הוא יוסוף אל קרדאווי המנהיג הבלתי-רשמי של תנועות "האחים המוסלמים" נזכיר כי אל קרדאווי עצמו תמך בפיגועי ההתאבדות של החמאס, ופסק כי כל יהודי הוא מטרה לגיטימית עבור “ההתנגדות".
גם לאחר פיצולה של התנועה האסלאמית המשיכו חברי "הפלג הדרומי", לתמוך לאורך כל הדרך במאבק המזויין בישראל. בשלושה דרכים: תמיכה במחבלים שיושבים בבתי הכלא – כפי שהוכחנו ראשי התנועה צרצור בעבר, ואבו דעאבס כיום השתתפו ומשתתפים באופן קבוע באירועי תמיכה במחבלים ערבים-ישראליים, גם מנסור עבאס עצמו השתתף בתפקידו הקודם כסגן יו"ר התנועה במסע שערכה התנועה בביקורי משפחות לרגל "יום האסיר", בעסקת שליט פעלה התנועה האסלאמית על מנת לייצר לחץ על חמאס כדי לכלול את המחבלים בעלי תעודת הזהות הישראלית ברשימת המשוחררים.
במישור השני פועלת התנועה באמצעות קשריה עם ארגון הטרור חמאס, בהפגנות כנגד מבצעים צבאיים בעזה, במאמר שחשפנו שפרסם מנסור עבאס הוא שיבח את "אמנת חמאס המעודכנת" שפורסמה בשנת 2017, המגדירה את תוכנית השלבים סיום הכיבוש בשלב ראשון ורק לאחר מכן שחרור פלסטין כולה. יו"ר התנועה כתב אבו דעאבס כתב מאמר שבו שיבח את חמאס על המבצע המוצלח של חטיפת שליט. בנוסף פעילים חברי התנועה בניסיונות שונים ליוזמות פיוס בין תנועת הפת"ח לחמאס, במסגרת זו נסע מנסור עבאס בעצמו לקטאר ב2016 כדי לתווך בין החמאס לפתח. ובמישור השלישי בהסתה "אל קודס מזעיקה את האומה האסלאמית לחלץ אותה מידי כובשיה" [אברהים צרצור]
כדי להסביר מה רוצה מנסור עבאס, נתחיל במאמר הנוכחי להתייחס ל3 טענות כוזבות שהופצו ע"י בעלי אינטרסים בקשר למפלגת רע"מ ומנסור עבאס, ולהסביר את כוונותיו, בחלק השלישי בסדרה אנסה להתייחס לצד העמוק יותר, גם של האשליה של ה"שינוי" אצל ערביי ישראל, וגם להגדיר לא רק מה שוללים, אלא איזה שיתוף פעולה כן אפשרי.
הטענה הראשונה: מפלגת רע"מ עשתה "שינוי" והחליטה שלטובת הציבור העברי עדיף לעסוק רק ב"שיח אזרחי".
לטענה זו אענה בשתי שלבים.
בשלב הראשון נדבר על הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, זה שבחר להתמודד לבחירות לכנסת ומוצג על ידי החוקרים כ"משתלב" במדינת ישראל. במחקר שעשינו הוכחנו בעשרות ראיות שחלקן התפרסמו בתקשורת כי הוויכוח בין "הפלג הדרומי" ל"פלג הצפוני" הוא בעיקר בנוגע לטקטיקה, ולכל אורך הדרך המשיכו להתייצב לצדו של ה"חמאס", לתמוך במחבלים ערבים-ישראליים, ולראות בציונות פרויקט גזעני וקלולוינאסיטי, ולהוביל את המאבק בהר הבית ברטוריקה לאומנית.
בין הדברים הבולטים שהראינו הוא כיצד בכל פעם שארגוני הטרור האסלאמי כמו החמאס מתחזקים, אנשי התנועה האסלאמית כאן בארץ מרימים ראש, כך בזמן האינתיפאדה השנייה הצטרף נציג התנועה בכנסת עבד אל מאלכ דהמשה לקריאות לג'יאהד על ירושלים, יו"ר התנועה חאמד אבו דעאבס השתתף במשט ה"מרמרה לעזה" ובאירועים לציון שחרורם של מחבלים בדואים שנעצרו במהלך האינתיפאדה השנייה ושוחררו בתחילת העשור הקודם, בזמן המגעים על עסקת שליט הפעילו נציגי התנועה בכנסת ומחוצה לה לחץ כבד על החמאס לכלול בדרישות את שחרורם של המחבלים אזרחי ישראל, ולאחר הצלחת העסקה פרסם יו"ר התנועה "אבו דעאבס" מאמר ששיבח את ה"הישג ההיסטורי" של חמאס, וההתעקשות שלו על שחרור המחבלים, ובסופו קריאה או דרישה לראש הרשות הפלסטינית לצרף את ארגון הטרור החמאס להנהגת הרשות הפלסטינית.
למעשה, התנועה האסלאמית העומדת מאחורי מפלגת רע"מ רואה את תפקידה בעניין הלאומי בארבעה מישורים מרכזיים: 1. שמירה על "אל אקצה", ובמאבק בנוכחות היהודים בהר הבית וחיזוק הנוכחות המוסלמית בירושלים 2. שמירת וחיזוק הזהות הפלסטינית והאסלאמית של ערביי ישראל שנשארו לאחר ה"נכבה" באמצעות פעילות חינוכית וחברתית. 3. שמירה על מעמדה של התנועה האסלאמית כמתווכת בין הרשות הפלסטינית (פתח) לחמאס. 4. שימוש במעמדה ה"נייטרלי" של התנועה האסלאמית על מנת לתמוך באסירים. וזה מלבד חזונה של התנועה האסלאמית לבנות את החברה הערבית ככוח עצמאי, מלוכד וגיבוש הזהות הלאומית והדתית של "ערביי ישראל", באמצעות רשת העמותות שבנתה התנועה.
גם מנסור עבאס (היו"ר הנוכחי של רע"מ –המפלגה הפוליטית של התנועה האסלאמית
) בתפקידיו השונים בתנועה, ובעיקר במסגרת תפקידו כסגנו של היו"ר אבו דעאבס היה ((ועודנו) מעורב בפעילות הלאומית של התנועה. אם זה בהשתתפות במשלחת ביקור משפחות המחבלים, בפעילות בהר הבית ובעיקר סביב התפרעויות המגנומטרים, בנסיעה מיוחדת לקטאר על מנת לסייע במאמצי הפיוס בין פתח לחמאס, ובמאמרים שפרסם, התומכים בחמאס, משבחים את ה"אמנה המעודכנת" ומהללים את ההתנגדות של חמאס כל עוד היא לא מכוונת באופן מתוכנן אל חפים מפשע, בעשרות פוסטים בערבית שב מנסור עבאס ומדגיש את מחוייבותו לעניין הפלסטיני. (למעוניינים בפירוט נוסף ל עשרות ראיות על פעילותם הלאומנית-פלסטינית של חברי רע"מ ניתן לראות בשרשור שעשיתי בנושא בטוויטר, או לפנות אלי בפרטי).
בשלב השני צריך להתייחס לטענה (גם אם היא מגוחכת) שכל הדברים שפרסמנו על תנועת רע"מ הם ישנים וכי בשנה האחרונה עשה מנסור עבאס שינוי. נסביר כך: מפלגת רע"מ אינה מפלגה עצמאית, אלא חלק מתנועה היררכית ומסודרת, (והדבר הבולט ביותר היא הצלחתה של התנועה לחשב את הקולות שתקבל בפער של פחות מאלף קולות! נתון מדהים שממחיש את המבנה המאורגן וההיררכי של התנועה, ויכולת השליטה שלה) ההחלטה של מנסור עבאס זכתה לגיבוי של חברי התנועה, כולל כאלו שבשל העובדה שחשופים פחות לביקורת ציבורית ממשיכים גם ברגעים אלו בשיח הלאומני הקיצוני ביותר ובתמיכה במחבלים (כמו חכ"ל צרצור שהשתתף בחגיגות שחוררו של רוצח החייל משה תמם הי"ד, חה"כ לשעבר דהמשה, מנהיג התנועה אבו דעאבס ועוד) - הכושי לא הפך את עורו לרגע אחד, אלא מדובר בחלק ממשנה סדורה שגובשה בשלוש השנים האחרונות בהנהגת התנועה האסלאמית הגדושה בלא מעט "תקיייה" – הטעיה.
למעשה כבר לאחר שחרורו מהכלא של מייסד התנועה נימר דרוויש הוא הבין שאין לו יכולת להחזיק תנועה שתפעל ברוח "האחים המוסלמים" לבנות חברה המיוסדת על אדני האסלאם, תוך כדי פעילות ג'יאהד, ולכן הודיע שמעתה התנועה תפעל במסגרת החוק, על פי תלמידו ראיד בדיר מכפר קאסם נימר דרוויש "פסק" בהתאם לדברה באיסלאם כי אסור לעשות שלום עם "כופרים", אלא רק הפסקת אש לאורך טווח (ה"הודנה" המוכרת מהמגעים מול חמאס) שמותר לכנות הפסקת אש כזו כ"שלום". נימר דרוויש לא שינה את תפיסת עולמו, או המחוייבות שלו לרעיונות "האחים המוסלמים" אלא פועל לפי "תוכנית העבודה" של תנועות האחים המוסלמים.
נקודה נוספת וחשובה להבנה, מנסור עבאס לא המציא את הרעיון ללכת עם ה"ימין", בבחירות האחרונות, למעשה זה מהלך שהוא מקדם מאז כניסתו לתפקיד כיו"ר מפלגת רע"מ והגה עוד כאשר שימש כסגן יו"ר התנועה האסלאמית, בסרטון מדהים בעיני הוא פונה בשנת 2018 לחבריו ברשימה המשותפת ואומר להם: אתם החלטתם שאתם משתפים פעולה רק עם רשימות "לא ציוניות", אבל אני רוצה לתהות על ההגדרה מיהו "ציוני", ובעיני, כל מי שלא מוכן לארוז את המיטלטלין שלו ולשוב לאירופה הוא ציוני, ולכן גם אתם למעשה, משתפים פעולה עם הציונות.
ההבנה שהימין נמצא בשלטון ויישאר בשלטון בשנים הקרובות, הביאה את תנועת רע"מ ובמיוחד את מנסור עבאס לתהות על האפקטיביות של המחויבות האוטומטית של המפלגות הערביות לשמאל, שהפך אותם ללא רלוונטיות. דווקא הכמעט-הצלחה של איימן עודה להביא 15 מנדטים וכמעט להפוך ללשון מאזניים, שנדחתה לבסוף ע"י סירובו של גנץ להקים ממשלה עם הערבים, חיזקה את ההבנה של אנשי רע"מ שצריך להמציא "שיטה חדשה" – כזו שתאפשר לבנות את כוחו של ה"מיעוט הערבי" ככוח עצמאי – שאינו תלוי בשמאל, (כפי שרוצים במשותפת) ולא בימין (כפי שחושבים אנשי הליכוד), ולהעצים את כוחה של התנועה האסלאמית ברחוב הערבי, ככוח הדומיננטי והשולט, כפי שהתנועה שואפת לעשות בכל מדינה בעולם.
לכל אורך מסע הבחירות הבטיח בקמפיינים שעשה בערבית מנסור עבאס כי הצבעותיו ופעילותו בעניין הפלסטיני לא השתנו, וכי כל המחלוקת בינו לבין הרשימה המשותפת היא רק בנוגע לדרך לנהל את התביעות ה"אזרחיות" של ערביי ישראל.
הטענה השנייה: מפלגת רע"מ הושפעה מ"הסכמי אברהם" עם איחוד האמירויות שהוכיחו שיתכן הסכם שלום בין מוסלמים שיכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית, גאה ואפילו “ימנית".
טענה זו במחילה, מבוססת על בורות מוחלטת, אמנם גם "הסכמי אברהם" אינם מושלמים ולא מבטאים את "גאון יעקב" באמת, אבל מפלגת רע"מ – שלוחת האחים המוסלמים מבטאת קצה אחר לחלוטין של המפה הפוליטית/חברתית העברית, למעשה בערבית אנשי התנועה האסלאמית גינו את ההסכמים עם איחוד האמירויות אותם כינו "סחר נשק בין האמירויות לאימפאליזם האמריקני", והוציאו הודעת גינוי מיוחדת להכרזה של איחוד האמירויות על האחים המוסלמים כארגון טרור. למעשה האמירויות, סעודיה ושאר מדינות המפרץ, יחד עם שלטון סיסי במצרים, מאויימים ע"י ארגוני האחים המוסלמים, שעיקר כוחם בטורקיה, ובקטאר, וזו הסיבה שדחקה אותם לנורמליזציה עם ישראל.
הטענה השלישית – אם התביעות של מפלגת רע"מ הם רק אזרחיות ולא לאומיות, אין בעיה לתת להם את הדרישות האלו בתמורה לתמיכה בממשלת ימין.
לטענה זו שארחיב עליה בחלק השלישי צריך לענות בפשטות "אין שיח אזרחי שהוא לא שיח לאומי", האמת שזה לא משפט שלי, אלא של ואליד טאהא בכנס בחירות בבקה אל גרביה, שהיה לסיסמא בקמפיין הבחירות של מפלגת רע"מ. ה"שיח האזרחי" עליו מדברת מפלגת רע"מ, שבסיס כוחה הוא בנגב, הוא התביעות על האדמה – בנגב ובגליל, הוא שלילת האפשרות של המדינה היהודית שלמור על רוב יהודי בנגב או בגליל.
ניתן דוגמא: כאשר מדינת ישראל רצתה בעבר לפעול לייהוד הגליל כדי לשמר את הרוב היהודי המינימלי הקיים בגליל היא יזמה תוכנית מצפים, או ייעדה קרקעות להקמת ערים יהודיות בואדי ערה, במסגרת ה"שיח האזרחי" מכרזים אלו יופנו לעוד עיר ערבית, ועוד יישוב ערבי, אדמות "קציר" יועברו ל"מושרייפה", או בעצם יהיה אפשר לסגור את "תנועת רגבים" ולשכוח מרוב יהודי בנגב ובגליל, ובהינתן התעצמות התנועה האסלאמית, מכוח הכוח שתעניק להם מפלגת השלטון, הנגב והגליל יהפכו למובלעות אסלאמיות, לאומניות יותר, ולעומתיות יותר.
דוגמא מובהקת ל"שיח האזרחי" אליה נחשפנו בימים האחרונים היא פעילותם של אנשי התנועה האסלאמית ביפו, למאבק בגרעין התורני במסגרת שיח נגד "גירוש הערבים מיפו", באותה השיטה של "אל אקצה בסכנה" מפעילים אנשי התנועה האסלאמית ביפו, את "בתינו בסכנה" כדי להיאבק בריבונות היהודית ביפו.
אז למה מנסור עבאס מוכן ללכת עם הימין? עבאס אמר זאת פעמים רבות: מבחינה אידיאולוגית אין לי הבדל בין השמאל הציוני לימין הציוני, מכיוון שהציונות עצמה היא הפשע, בכנסים רבים הזכיר מנסור עבאס כי השמאל הוא זה שיזם את ה"נכבה" והוביל את הממשל הצבאי, המלצה על נתניהו או המלצה על גנץ שניהם ויתור אידיאולוגי מבחינתו. מה שעבאס אומר שבמצב הנוכחי (אותו רואה מנסור עבאס כזמני), יש כוח לערבים להוות לשום מאזניים וכך "לסחוט" את הממשלה לאותם עניינים אותם יוכל לעטוף במסגרת
בשונה מהמפלגות הערביות החילוניות (בעיקר חד"ש ובל"ד) שהשתתפותם במשחק הדמוקרטי כנה באופן חלקי ומטרת כניסתם לכנסת, היא על מנת לקדם את האג'נדה אותה הם מייצגים. מפלגת רע"מ כלל איננה מאמינה בכנסת ככלי לשינוי, להפך, את השינוי מקדמת רע"מ לתפיסתה בעזרת בנייתו של כוח ערבי עצמאי, ובלתי תלוי בעזרת עשרות העמותות שהיא מחזיקה, ובניית הכוח של חברה ערבית-אסלאמית מלוכדת ומאורגנת לקראת הג’יאהד.
מסיבה זו בשונה מחד"ש ובל"ד
מנסור עבאס לא רואה בכנסת מקום שבו הוא מעוניין להשמיע את דעותיו, או נצרך להגיד את מה שהוא חושב, את האידיאולוגיה הוא שומר לפעילות הענפה של התנועה האסלאמית וגרורותיה ברחוב הערבי, הכנסת היא פלטפורמה לקדם את ענייניה של התנועה האסלאמית, לחזק את מעמדה ברחוב הערבי, ולהציב את התנועה האסלאמית בהנהגת ערביי ישראל.
בהתאם לפעילות "האחים המוסלמים" בכלל המדינות בהם הוא פועל, השימוש במישור הפוליטי וההשתלבות בפעילות פרלמנטרית או במסגרות השלטון, נועדו לשרת את מטרות ההתבדלות, וגיבוש הזהות העצמאית.
נקודה נוספת קשורה להתפתחות הפנימית ברחוב הערבי – התעצמותה של התנועה האסלאמית (על שני פלגיה) ברחוב הערבי בשנים האחרונות, הביאה את מנהיגי התנועה האסלאמית להבנה שכוחה של התנועה גדול מהייצוג לו היא זכתה ברשימה המשותפת שהונהגה ע"י הקומניסטים – איימן עודה מחד"ש, - מנסור עבאס התנגד לתוכנית הפעולה המהפכנית שהתווה איימן עודה – שהתבססה על ניסיון לבנות "מכנה משותף אזרחי" יחד עם מפלגות אותם הוא מכנה "ציוניות – לייט". בתפיסה האסלאמית ברית כזו – המבוססת על ערכים ליברליים היא פסולה, ולכן מנסור עבאס זיהה הזדמנות להצליח ולתפוס את ההנהגה של ערביי ישראל, ולקדם דווקא את התפיסה שלו – חיזוק הזהות הערבית-פלסטינית של ערביי ישראל ככוח עצמאי ובלתי תלוי, במובן זה המערכה שבה עוסק מנסור עבאס כיום – קרב השליטה על הרחוב הערבי היא הכנה לקראת השלב הבא: מימוש חזונה של התנועה האסלאמית.
1 comment:
Toda raba for continuing to post this vitally important information from one who knows better than most of us what is really going on on the ground.
Post a Comment