ברגשות מעורבים
מאיר אטינגר כותב על הפגנות ה'פלג' נגד הגיוס
על הפגנות הפלג'
א. ברגשות מעורבים -
הדברים שאכתוב בטור זה אינם מהדברים הקלים להיאמר, ולא מהדברים הקלים להישמע, ובכל זאת חובה עלי לדעתי לכתוב את מה שאני חושב.
בשני דברים אני חושב שהמפגינים מהציבור החרדי צודקים לחלוטין, הראשון הוא שהגיוס לצבא הריהו גזרת שמד עבורם לכל דבר. שירות בצה"ל הוא הדבר המסוכן ביותר לעולמו הרוחני של בן תורה ועובד ה', בוודאי ובוודאי כעת כשצה"ל אינו מעוניין לעשות צעדים משמעותיים שיהפכו את השירות בצבא למוגן מבחינה רוחנית. מספיק להסתכל ולראות בשמות שמחולל השירות בצבא, לבני הציבור הדתי לאומי, אחוזי עזיבת הדת הגבוהים של חיילים, וההיחלשות ברוחניות אצל כל יוצא צבא, ולהבין מה יקרה אילו לא יעמדו הציבור החרדי על נפשם מפני גזרת הגיוס.
וזו הרי גם מטרתה המוצהרת – להביא להטמעת הציבור החרדי בקרב החברה הישראלית, קרי מיטוט חומות הדת, ופריצת הגבולות.
העניין השני שבו צודקים המפגינים הוא שלא מדובר בנושא שבני הציבור החרדי יכולים לפתור אותו באמצעות קומבינות, שתדלנות וכדומה, כפי שהיו רגילים בעבר. גם אם הרוב הגדול יוכל להמשיך ולקבל 'פטור', המטרה תהיה להגדיל לאט לאט את מעגל המגוייסים בעל כרחם, שלא יזכו ל'פטור', ולזנב בנחשלים, להכניס לכור ההיתוך, דווקא את אלו שלא בדיוק לומדים, או מוצאים את עצמם, עליהם גם ישפיע תהליך ההיטמעות בתרבות הכללית יותר בקלות.
הציבור החילוני שרואה את עצמו מאוים מפני גודלו היחסי של ציבור שומרי התורה ומצוות ההולך וגדל, לא מתכוון לוותר, גם אם יתכן שיסכימו לוותר בסעיפים רבים, המטרה העיקרית, תישאר והיא להרדים את הציבור החרדי ולהעביר את התהליך בשקט ובאיטיות. אגב, ממש באותה הדרך שבו מתנהל עניין שירות הנשים אל מול הציבור התורני – לאומי.
אלא מה למרות כל זאת, אני לא יכול להזדהות עם הפגנות החרדים, גם כאן אני יכול למנות שני דברים:
הראשון הוא ההבדל ההשקפתי: בעוד שהרוח הכללית שנושבת שם היא שאין כלל צורך להילחם, או לפעול כדי להגן על בטחון עם ישראל, וישנה חשיבות גדולה יותר ללימוד התורה בישיבה. אני מאמין כפי שלמדתי שהמלחמה באויבי ישראל היא מצווה, מצווה הדוחה פיקוח נפש, ושאם מותר וחובה לסגור את הגמרות על מנת להפגין כנגד גזרת הגיוס, על אחת כמה וכמה שמצווה לסגור אותם על מנת לצאת למלחמה כנגד הצר הצורר אותנו
נכון, צה"ל כבר מזמן לא עסוק בלהילחם, וגם כאשר הוא יוצא לשדה הקרב, אי אפשר לקרוא לכך 'עזרת ישראל מיד צר', מכיוון שצה"ל אינו רואה הבדל בין ישראל לנוכרי, ואינו מאמין בזכותו של עם ישראל על ארצו. גם כאשר צה"ל פועל ביעילות כנגד איומים אסטרטגיים, הוא אינו מסוגל להכריע בנקודות המבחן. במדינה ככל הגויים שייסדו כאן, גם הצבא – כמו בכל הגויים, מטרתו לשמור על השקט ולהילחם בכל מי שמפר אותו – יהיה יהודי או ערבי, ופועל ביהודה ושומרון יום יום כדי לשמר על הפרק את האפשרות של מסירת אדמת ארץ ישראל לזרים.
למרות כל זאת, ודווקא בשל כך, אין זה פוטר אותנו מלשאת בנטל האמתי – לטכס עצה ולפעול כדי להגן על היהודים, להיות מוכנים לקחת את האחריות הביטחונית הכבדה על כתפינו – אנחנו ציבור יראי ה', שומרי התורה והמצוות – עלינו להוות אלטרנטיבה לצבא המבולבל והמהסס ולהיות מוכנים לצאת למלחמה כנגד האויב המחרף אלוקים חיים.
הנקודה השנייה, שהיא נגזרת של הדבר הראשון, היא ה'נראות' של המאבק כנגד 'גזרת הגיוס', הציבור הרחב אינו מבין מה הציבור החרדי תובע מאתו, גם אם הוא יוכל לקבל את העובדה שהגיוס לצבא הוא 'גזרת שמד' על הציבור החרדי, את הציבור הכללי אין זה מעניין מהם השאיפות של מחרחרי הריב - 'לחלן' את הציבור החרדי, האנשים ברחוב, תמהים מדוע ילדיהם מקיזים את דמם, או מוותרים על שנותיהם הצעירות ואילו החרדים לא? ויותר מזה – אם החרדים שהולכים ומהווים רוב דמוגרפי, לא יתגייסו מי יגן עלינו מפני האויב?
כך בציניות מכוערת, מנצלים אלו ששואפים 'לחלן' את הציבור החרדי, ומנגד להפוך את הצבא ל'לא מיליטנטי' - מה שאומר 'לא לוחם' - את הרגשות של הציבור, כדי להכריח את הציבור החרדי להיטמע בתרבות הקלוקלת של מדינת ישראל. ובכל זאת, במבחן המעשה, המאבק החרדי בגזרת הגיוס מצטייר לא טוב, ולכן גם עלול להיכשל.
ב. דרושה אלטרנטיבה
עברתי השבוע בכניסה לעיר ירושלים, ליד הפגנה כזו של 'הפלג', חסימת כבישים – פעולת מחאה מקובלת, שכל המגזרים נוהגים להשתמש בה. לא הייתי חלק מההפגנה אבל כצופה מהצד, ראיתי בחורים שבאו למאבק אידאולוגי, ומוכנים לשלם עליו מחיר, שרים בדבקות לה', לומדים תורה גם כשהם יושבים בתוך הצומת, מחזה מפעים וגם מעורר קנאה.
אנשים שנאבקים נגד כפייה אלימה של ערכים זרים על ציבור שלם, אנשים שממש לא נראה שמחפשים אקשן בחיי היום יום שלהם, לצד אנשים שאוהבים אקשן (דבר טבעי, שטוב שמגבילים אותו רק למאבקים אידאולוגים). אבל כמה מוכרת ההרגשה, כמה קל יהיה להפוך הכל לעניין של 'אקשן', לבטל הכל בצקצוקי לשון כנגד ה'אלימות' המזעזעת.
מי כמו הציבור הדתי-לאומי שעוד זוכר במעומעם את ההפגנות כנגד הגירוש מגוש קטיף. איך במקום לשים לב לכאב, דיברו על האלימות כביכול, שזוכר כמה קל לזלזל בכוונות הטהורות של המאבק, ואיך אוהב השלטון להשתמש ב'מתונים' כביכול, על מנת לגנות, להשמיץ ולטנף... מי כמוני יודע, בכאב, עד כמה מצד אחד אי אפשר שלא להיאבק, ועד כמה מצד שני ברור שהמאבק יגרור רדיפות, בזיונות, גינויים, והשמצות.
ברור אם כן שמעבר להפגנות, דרושה אלטרנטיבה, כזו שתאפשר לציבור להזדהות עם הכאב של הציבור החרדי, ולהבין שישנה גם דרך אחרת, דרך של הנהגה יהודית, כזו שנושאת בנטל ולוקחת אחריות יותר מכולם. אי אפשר להסתפק רק בהתנגדות ל'גזרות', כדי למנוע אותם, נצטרך כולם – כל שומרי התורה והמצוות, ליזום, ליצור ולהיות מוכנים להחליף את השלטון הזר.
אבל מה אם כן מה יש לנו להציע? אם באמת המצב הוא כך שהשירות בצה"ל הוא גזרת שמד רוחנית, ושצה"ל כלל אינו עסוק במלחמה באויבי ישראל, כיצד ניתן בכל זאת לענות לשאלות הכל כך טבעיות של האנשים מהרחוב?
ג. צבא מקצועי וממוקד מטרה
אין ספק שהמאבק החילוני בעד גיוס חרדים, לא נובע מתוך רצון להילחם באוייב, אפילו להפך, אילו היו רוצים להילחם באויב, ישנם בעיות קריטיות בהרבה בצבא שיש לתקן, צריך להחליט שרוצים להילחם, ולחדול מהמוסר המזויף. להפך, צה"ל כבר לא נתפס ככוח לוחם, אלא ככור היתוך – ואפילו גורם מאחד של החברה הישראלית.
זו הסבה שמעדיפים גיוס נשים על פני מבצעיות בלחימה באויב, ומשתמשים במשפטו של לוחם, כדי לתקן את ערכיו השגויים כביכול של העם. קו אחד מתוח בין פקודת השירות המשותף לגיוס החרדים לצה"ל – שימוש באתוס הבטחוני על מנת להחדיר ערכים מפוקפקים.
מייסדי המדינה, רצו להפוך את הצבא לכור היתוך לאידאולוגיה של הציונות, כל ילד בגן לומד כי הצבא הוא הגורם המאחד במדינת ישראל, אידאולוגיה זו הפכה לדגל במחשבה הציונות-דתית "צה"ל כצבא העם". המציאות? הפוכה לחלוטין, סוגיית חובת הגיוס לצבא - קורעת את העם: השמאל הקיצוני שמסרב לשרת בשטחים, הציבור הדתי לאומי שנאלץ להיאבק נגד גיוס הבנות לצה"ל, והכפייה האנטי דתית בצה"ל, והציבור החרדי שנאבק על קיומו כנגד בג"ץ שמבקש לכלות אותו, ולמחוק את צביונו הייחודי.
מה הפלא אם ככה, שצה"ל במקום להתעסק במלחמה, עסוק בחינוך מחדש של החברה הישראלית, לפי אג'נדות קיצוניות ומסוכנות, של אנשי שמאל קיצוני שבקיצוניים? צה"ל במהותו אינו גוף לוחם, אלא גוף מחנך.
עם ישראל איננו נרתע ממלחמה, אנחנו מצווים להידמות לבורא שנקרא "איש מלחמה", אך המלחמה איננה השאיפה של עם ישראל, וממילא גם לא יכולה להיות הגורם המאחד של עם ישראל. כאשר הופכים את הצבא לגורם המאחד ה"כיבוש" אכן משחית – וכך אנו רואים את צמרת המטכ"ל השבויה באידאולוגיות אנטי יהודיות, ומעוותות לחלוטין.
הנקודה המאחדת של עם ישראל היא שאיפתו הרוחנית לתקן עולם במלכות שדי, ולקרוא בשם ה', עם ישראל הוא עם רוחני, לכן אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. הצבא נועד למלחמה, חשובה ונצרכת, אך אך ורק למלחמה. זו הסיבה שדרוש צבא מקצועי וחכם, כזה שיהיה עסוק אך ורק במלחמה, את האחדות של עם ישראל יובילו הישיבות.
לא צריך לפחד מצבא שיהיה מבוסס על יהודים שירצו באמת למסור את נפשם כדי להגן על עם ישראל, צבא כזה יהיה יעיל יותר, זול יותר, וממוקד יותר, ובאורח פלא יהפוך ליהודי יותר, מתוך רצונו לגרום לחיילים הדתיים – הטובים ביותר, להתגייס לצבא. את עבודות האבטחה יש להפריט, ועל צבא יהודי לעסוק אך ורק במלחמה באויב, ברוח דוד המלך "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". ללא ספק שלצבא כזה, נתנדב כולנו ראשונים למסור את נפשנו כדי לשמור על עם ישראל וכדי לכבוש את הארץ הקדושה.
אם יהיה מסוגל הציבור החרדי, לשאת את הדגל הזה – מתוך אחריות לדאגה לביטחון של עם ישראל, ומול המודל של "כור ההיתוך" להציב מודל של "צבא מקצועי". מה שדורש לקיחת אחריות, ונשיאה בנטל החשיבה של ההתמודדות עם האיומים מצד אויבי ישראל. ללא ספק מאבק כזה יזכה לתמיכה רחבה בציבור שמבחין היטב בריקבון שפושה בצה"ל בכל התחומים, וצמא לאלטרנטיבה בטחונית, של רצון להילחם באמת באויב, ולחסל את אויבי ישראל. וכך נוכל לאחד את עם ישראל סביב הישיבות ולימוד התורה, עליה נאמר "ה' עוז לעמו יתן (ואין 'עוז' אלא תורה) ה' יברך את עמו בשלום"
No comments:
Post a Comment