How do you like the new look? Feedback please.

12 April 2018

HaRav Shmuel Eliyahu on the Shoah HEBREW

YouTube Deletes Rabbi Shmuel Eliyahu’s Torah Channel

The Google-owned YouTube video hosting site site has erased the video channel of Tzefat (Safed) Chief Rabbi Shmuel Eliyahu. The channel, which contained more than 900 video Torah lessons, was used by the rabbi to disseminate live Torah lessons in recent years. Users who tried to browse through the channel to watch the lessons encountered the message “Account deleted.”

“We hope this isn’t another step in the attempt to shut the mouths from the side of those who have already harassed the rabbi in the past and attempted to fire him several times without success,” Srugim News reported. jewishpress

IN HONOR OF HARAV SHMUEL ELIYAHU shlit”a
[google English translation was very inadequate]

"דור שצרות רבות באות עליו כנהר - חכה לו”
"A Generation in Which Many Troubles Come as a River - Wait for it"
דברי זיכרון, אמונה וסיפורים מיוחדים לרגל יום השואה מתוך שיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו - "בכל לידה ובכל בניין יש עצב ושמחה גם יחד"
מערכת הקול-היהודי כ"ו ניסן תשע"ח - 18:48 11/04/2018

שמחה וכאב בכל יצירה - וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם
"דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בשני יודי"ן - שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא, אחד יצר טוב ואחד יצר רע" (ברכות סא ע"א). לכן נתקללו אדם וחוה בשני אופנים של יצירה, לאישה צער הלידה ולאיש צער הזריעה והקצירה (בראשית ג).

נישואים – כאב ושמחה
ובאמת בכל יצירה יש צד של שמחה וצד של כאב. הנישואין הם יצירה גדולה ומברכים בהם "יוצר האדם". ומצד שני: "אמר רבי יוחנן קשה לזווגם כקריעת ים סוף". ובגמרא נאמר שאין חתונה בלי קטטה, "דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא" (שבת קל ע"א).  

לידה – טומאה וטהרה
אחר כך באה לידת הילדים, שמביאים איתם גם צער ועצב וגם שמחה גדולה. שבעה ימי טהרה ו-33 ימי טומאה לזכר, "וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה". ימי הטומאה והטהרה לנקבה הם פי שניים, שכן הנקבה נוצרה פעמיים, פעם ביצירה הראשונה עם הזכר ופעם ביצירה השנייה כשהפרידו אותה מהזכר ובנו אותה לנקבה.

בניית בית – מסכנות ועשירות
גם בניית הבית היא יצירה, ולכן יש בה גם מסכנות וגם עשירות. על כן הגמרא אומרת: "טום ולא תשפיץ שפוץ ולא תיבני שכל העוסק בבנין מתמסכן" (יבמות סג ע"א). כלומר, אם אתה אינך חייב, סתום חור ואל תשפץ קיר שלם, שפץ קיר ואל תבנה בית שלם, שבכל בנייה יש צד של מסכנות. "העוסק בבנין שחושב להוציא מאה ונעשה לו הוצאה ממאתים ומשהתחיל אינו יכול למשוך ידו ומתוך כך יכול לבא להתמסכן ולכן ראוי לגבר שיחשוב תחלה אם יכול להוציא כפלים על אשר אמדו" (פלא יועץ – בנין). חכמים לא אמרנו לנו לא לבנות או לא לזרוע, לא להתחתן או לא ללדת ילדים. כל מגמתם היא להכין אותנו לצד הכפול שבכל יצירה ולהנחות אותנו להשתדל לדבוק בצד הטוב ולא בצד הרע של היצר הרע (כלשונו של הבן איש חי בלשון חכמים).  

יצירת עם ישראל – כנהר צר
גם יצירת עם ישראל כרוכה בכאב. כך היה ביציאת מצרים, וכך יהיה בגאולה השלמה. על כן "אמר רבי יוחנן אם ראית דור שמתמעט והולך חכה לו שנאמר ואת עם עני תושיע וגו' אמר רבי יוחנן אם ראיתי דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו שנאמר 'כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו' וסמיך ליה 'ובא לציון גואל'" (סנהדרין צח ע”א).

את דברי רבי יוחנן אלו ראינו מתגשמים בשואה הנוראה, שהתרחשה תוך כדי שיבת עם ישראל לארצו ולידתו מחדש. שמחה על בניין הארץ משולבת בכאב נורא על השמדת שישה מיליון יהודים בשואה. זהו שאומר הפסוק, נהר של צרות.

כשמשווים את נהר הרוע והאכזריות של הגרמנים ושותפיהם אל גדולת הנפש של עם ישראל, מבינים למה הקב"ה החליט לגאול את ישראל ולא להתייחס לשום מקטרג, בין מלמטה ובין מלמעלה. וזו גדולה שמתגלה במיוחד דרך דברי אמונה ודברי הלכה של הצדיקים שנכתבו בשואה ואחריה.

וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת
דברי אמונה ופסקי הלכה שנאמרו בשואה
להתחזות לנוכרי

בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר
הרה"ג מנשה קליין זצוק"ל היה רב באונגוואר שבהונגריה לפני השואה. ב"ה הוא יצא משם והקים קהילה גדולה גם בארה"ב וגם בירושלים, ואחרי השואה זכה לכתוב כעשרים ספרי שו"ת בשם מִשְנֶה הלכות, ובסך הכול למעלה מארבעים ספרים, רובם עמוקים מיני ים. עד שנת תש"ד עבדו יהודי הונגריה בפרך ולא נשלחו למחנות ריכוז והשמדה, ואולם לפני פסח תש"ד כבשו הגרמנים את הונגריה והחלו מיד לרכז את היהודים בגטאות כדי להכינם למשלוח רכבות לאושוויץ.

בספרו "פרסומא ניסא" מתאר הרב קליין זצוק"ל, כי במקום מושבו ריכזו הגרמנים כ-30,000 גברים נשים וטף בצפיפות גדולה בבניין אחד, בלי מאכל ושתייה, משבוע שלאחר הפסח עד לפני חג השבועות, וגילחו אותם וגזרו את פאותיהם וזקניהם כדי לשבור את רוחם. "להשפיל ולהכניע ולבזות כל מה שאפשר וממילא בזה ליקח מהם את כח המחשבה שאולי יטכסו עצה נגדם. ומיום ההוא והלאה אין רגע בלי פגע ובכל יום קללתו מרובה מחברתה 'בבוקר יאמר מי יתן ערב ובערב יאמר מי יתן בוקר' ממש כמה שמבואר בתוכחה, וגם כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה העלה ה' בעונ"ה".

מצווה רבה עשה להציל עצמו וכל משפחתו
תוך כדי השואה והשהות במחנות עלו שאלות הלכתיות, חלקן קשות מאוד, שנוגעות לחיי אדם ממש. ולפלא הוא איך יהודים שנמצאים במצב פיסי ונפשי כל כך קשה, מוסרים נפש על מנת לוודא מה עמדת ההלכה.

אחת השאלות שדן בהן הרב מאונגוואר זצוק"ל באותן שעות קשות הייתה האם מותר להתחזות לגוי כדי להינצל. שהרי כתוב בטור ושולחן ערוך (יו"ד קנז ב) "אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם כדי שלא יהרגוהו דכיון שאומר שהוא עכו"ם הרי מודה לדתם וכופר בעיקר". ועונה: "ולפענ"ד דלא מיבעיא דליכא בזה שום איסור לעשות תעודת זיהוי אלא אדרבה מצוה איכא דבזמן המלחמה הגדולה שהיתה סכנה מרחפת על כולנה מצוה רבה עשה להציל עצמו וכל משפחתו שאפשר מיד הרשעים. ואלפים בני ישראל ניצלו באופן זה מאז ומלפנים ואין פוצה פה ח"ו ומצפצף, וגם גדולי ישראל וצדיקים כמה מהם ניצולו באופן זה כידוע לכל והמפורסם אין צריך ראיה”.

מקור דבריו הוא מהרא"ש, שכתב כי מותר לברוח לבית עבודה זרה כדי להציל את עצמו, כי הוא לא מודה לדתם בזה. כמו כן למד הבית יוסף שמותר להתחזות לגוי במלבושו: "שני תלמידים משל ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד פגע בהם סרדיוט אחד. אמר להם: אם אתם בניה של תורה - תנו נפשכם עליה. ואם אין אתם בניה - למה אתם נהרגים עליה. אמרו לו: בניה אנו ועליה אנו נהרגים אלא שאין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת" (מדרש רבה, וישלח פ"ב ח).  ואינו דומה לערקתא דמסאנא, שהוא לבוש גוי ואסור ללובשו בכפייה. אבל כשהיהודי לובש מלבוש גוי להציל את עצמו – מותר.

סעלעקציע בקאנצענטרעשאן קעמפ בבוכענוואלד
כן הביא הרמ"א (דרכי משה יו"ד קנז ו) וכן כתב בתרומת הדשן סימן קצ"ו דמותר לעשות מעשה שהגויים יסברו שהוא עושה איסור והוא גוי ולא עשה. ולמד כן מרבי מאיר, שנרדף על ידי הרומאים שחקקו את דמותו על פתח רומי ואמרו "כל דחזי לפרצופא הדין - לייתיה". כל מי שרואה מישהו שדומה לו - שיתפוס אותו. יום אחד רץ אחרי רבי מאיר לגיונר רומאי, ורבי מאיר הטעה אותו ונכנס למסעדה טריפה וכד'. ועשה עצמו כאילו טועם מהתבשילים. אמר הלגיונר לעצמו שאין זה אלא מישהו שרק דומה לרבי מאיר ועזבו (עבודה זרה יח ע”ב).

ועל זה מביא הרב מנשה קליין זצוק"ל מעשה איך בשבוע שלפני כניעת הגרמנים הנאצים ובריחתם לא פסקה רשעותם ואכזריותם וחיפשו יהודים לרוצחם נפש וכמעט שתפסוהו. "ודכירנא כד הוינא בקאנצענטרעשאן קעמפ בבוכענוואלד והי' שם סעלעקציע שבוע אחת קודם השחרור ובאו אלי ושאלו אותי האם אני יהודי כי התחבאתי בין החולים שם ובין המתים ונזכרתי אז מדברי החו"י שכתב שאם ישאלוהו אם הוא יהודי יכול לומר בלשון אשכנז 'כן יודע' שמשמע בלשונן שאינו יהודי. ובלשון קודש משמע 'כן' כלומר ש'כן הוא יהודי' ואמרתי גם כן מילתא דמשתמע בתרי לישני והיה ה' בעזרתי ונצלתי בעזרת ה' יתברך" (שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן קע).

מצוות כיבוד אב בגזיזת הזקן
בשאלה זו עצמה דן האדמו"ר ממונקטש, הרב הגאון רבי ברוך רבינוביץ' זצ"ל (חתנו וממלא מקומו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא זצ"ל בעל "מנחת אלעזר"), שגורש בשנת תש"א עם תושבי מונקטש למחנה הריכוז קמינייץ-פודולסק שבפולין.

ובעיר מונקטש "היו הרבה יהודים צדיקים, שרי תורה, אינטלקטואלים ופועלים יר"ש. בהשכמה באו אנשי ס"ס לביתינו והתחילו לגרש אותנו בבהלה ובאכזריות החוצה למגרש השוק. כל אחד ואחד עם בני ביתו, עומדים אנשים עם חצי זקן כשהחצי השני נתלש באכזריות עם העור וטיפות דם נופלות על בגדיהם, הי"ד. ואמר לי אבא מו"ר ז"ל הי"ד שהוא לא יכול לעמוד בנסיון שיתלשו זקנו ושאקח המספריים ולגזוז זקנו. קודם, לא רציתי אולם אמר עוד הפעם לקיים כבוד אב; אם כך קיימתי גם מצוה זאת. ובינתיים בא ס"ס עם מקל בידו והבנתי שמחשבתו להכות את אבא ז"ל, עשיתי חצי-צעד אחורה והמקל נפל על הגב שלי. כ"כ חזק היה, שרק חצי מקל נשאר בידו של הס"ס. ממגרש זה הכינו אותנו לרכבת למחנות השמדה”.

בדרך למחנה ברח האדמו"ר ממונקטש עם בנו בכורו לבודפשט, שהייתה אז בעלת ברית של גרמניה אך לא שלחה את יהודיה להשמדה. אחרי המפלה של הגרמנים בסטלינגרד בחורף תש"ג ידעו כבר כולם שהגרמנים ינוצחו בבוא היום, והרבה פוליטיקאים הונגריים חיפשו דרך להתנתק מגרמניה ולנסות ליצור שלום נפרד עם בעלות הברית.

רע לִגלות – טוב להינצל
האדמו"ר ניצל את המצב הזה, ולמרות שבעצמו היה פליט עם ניירות מזויפים, הצליח לארגן לעצמו פגישה את שר הפנים ההונגרי (Keresztes-Fischer היה שמו), כדי להציע לו רעיון מבריק: היות שמאות שנים הייתה קיימת אחווה וידידות בין הונגריה לפולין, וכדי שלא יירשם בהיסטוריה לדיראון עולם שהונגריה לא עשתה דבר כדי להציל פולנים הרוצים להימלט מארצם הכבושה ע"י הגרמנים, לכן הוא מציע שהוא, שר הפנים ההונגרי, ייתן הוראה למשטרת הגבולות לעצום עין מפולנים (גויים כמובן!) שעוברים את הגבול לתוך הונגריה, עם תעודות זהות או בלעדיהן, ולא לבדוק יותר מדי בציציותיהם. ואכן הצו ניתן למשטרת הזרים לקבל את הפליטים מפולין, ואף להוציא להם תעודות זיהוי זמניות ורישיון שהייה.

בטופס שהם נדרשו למלא היה צריך לציין גם את הדת, ואלפי היהודים שניצלו בעזרת הצו הזה רשמו בדרך כלל שדתם היא RK (רומית קטולית), על פי פסק הדין של האדמו"ר ממונקטש שהדבר מותר, ואמר להם לכוון לראשי התיבות Rossz Kimondani – רע לִגלות, והרי לך לשון המשתמעת לשני פנים. אמנם היו בודדים שסירבו להצהיר שהם RK, ביניהם בנו של הרבי מקולושיץ, ולדאבון לב הם נשלחו לבסוף לאושוויץ ביחד עם רבבות אלפי ישראל. ה' ייקום דמם. זכה האדמו"ר ממונקטש ועלה לארץ ישראל ושימש כרב העיר חולון שנים רבות.

היתר עגונות אחרי השואה
אחיותינו בנות ישראל האומללות אשר רבים דוחקים עלינו להתירם
אחת השאלות הקשות שעמדו לפני הפוסקים אחרי השואה הייתה היתר נשים עגונות שבעליהן נלקחו מהן ולא נמצאה שום עדות שהם נהרגו. האם יש להניח שהם ברחו או שוחררו ונמצאים כיום במדינה אחרת, והנשים עגונות ואסורות להינשא, או שאפשר להניח כי אם הגברים היו ניצלים הם היו יוצרים קשר והיינו יודעים עליהם?

אחד הגאונים ששרד את השואה ועסק בשאלות אלו היה הרה"ג הרב יצחק וייס זצוק"ל, שזכה לעלות לארץ, להיות הרב הראשי של לונדון, ואחר כך גאב"ד העדה החרדית בירושלים. הרב וייס זצוק"ל כתב עשרה חלקים של ספרי שו"ת "מנחת יצחק", ואת כולם הוא פותח בתשובה שכתב כאחד מצעירי הרבנים והציעם "לפני אסיפת הרבנים הארטה' מכל מדינת רומעניען בק"ק אראד יצ"ו בין המצרים שנה שעברה תש"ה לפ”ק".

הרבנים שם דנו בגברים עגונים "שנשארו גלמוד על ידי שנשותיהם נלקחו על ידי זדים הארורים ימ"ש, ולא חזרו". וגם ובעיקר "בעד אחיותינו בנות ישראל האומללות וגם במה שנוגע לענין אחות אשה אשר רבים דוחקים עלינו להתירם". וכך כתב: "על דבר נשים העגונות לאלפים במה שנוגע לאותה שארית הפליטה ממחנות המות אויסשוויטץ (אושוויץ) וכו' אשר נוסדו לתכלית הכרתת עמינו מנער ועד זקן טף ונשים. והסדר היה כך כאשר אחרי רוב צער ויגון הגיעו קשרי המשפחות למקומות הנ"ל הפרידו אותם זה מזה, זה הלך לצד הימין - צד החיי שעה, וזה הלך לצד שמאל - צד המות, צד המוליך לקרעמאטויריו (קרמיטוריום - כבשני הגזים), אשר אומרים שכמעט לא נמלט נשמה משם. ואותן שנשארו לחיי שעה ג"כ נדונו אח"כ למיתה ע"י מיתות משונות, וכך נעדרו על קידוש השם לערך ששה מיליונים יהודים, ונשארו לערך שלש מאות אלף בכל מדינות אייראפא אשר התפשטה מלכות הרשעה ימ"ש" (שו"ת מנחת יצחק ח"א א').

צער שאין לו סוף
ההלכה אומרת כי כדי להתיר אישה עגונה שבעלה נעלם מספיק עד אחד, אע"פ שאינו כשר לעדות ואע"פ שהוא עד מפי עד. ואפילו גוי אם מסיח לפי תומו – נאמן (שולחן ערוך אבן העזר סימן יז סעיף ג). אמנם אם "לא בא עד בדרכים הנזכרים, רק יוצא קול הברה בעיר, שמת, אין משיאין את אשתו" (רמ"א שם).

ואע"פ שמקבלים כמעט כל עד, לא מקבלים כל עדות אלא עדות ברורה שראוהו מת. אבל אם העידו על מישהו שטבע בים, לא מתירים אותו אם מדובר ב"מים שאין להם סוף" (ים שאינך רואה את כל חופיו). אלא רק ב"מים שיש להם סוף" (מאגר מים שאתה רואה את כל חופיו).

ולכן אם "ראוהו שנפל לים, אפילו טבע בים הגדול, אין מעידין עליו שמת שמא יצא ממקום אחר. ואם נפל למים מכונסים, כגון בור או מערה, שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו, ולא עלה, מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו. וכן אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה, משיאין את אשתו לאחר י"ב חודש" (שו"ע אה"ע יז לב). כי הוא לא היה יכול לחיות בלי רגל י"ב חודש. לפי הכלל הזה צריך לדון אם אפשר להתיר אישה שראינו כי בעלה נכנס לתאי גזים ולא ראינו את מיתתו, או שראינו שנכנס למחנות ריכוז, או שעלה לרכבת שמוליכה למחנות ריכוז ונעלם ולא ידענו מה היה לו.

כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת, ולא אמר בדדמי
בגמרא (יבמות קכב ע"א): "אבא יודן איש ציידן אמר: מעשה בישראל ועובד כוכבים שהלכו בדרך ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך וקברתיו, והשיאו אשתו. ושוב מעשה בקולר (קבוצה) של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא, ובא עובד כוכבים אחד ואמר: חבל על קולר של בני אדם שמתו וקברתים. והשיאו את נשותיהם. ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר, ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר שמתו וקברתים. והשיאו את נשותיהם". וכתב הרשב"א כי כיוון שמדובר בקבוצה גדולה שהגוי לא מכירם בשמם התירו את נשות ההרוגים הללו כיוון שהעד אמר "קברתים". וכתב הרמ"א (שו"ע אה"ע יז יז) שלא צריך דווקא קברתים, "אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת, ולא אמר בדדמי".  

אדם שנשתקע שמו ואבד זכרו
רוב האנשים שנלקחו לצד המוות במחנות ההשמדה לא נראו יותר לעולם, ולא נשמעו עליהם עדויות. הגרמנים הרגו את כל היהודים שעבדו בעבודת כפייה בתאי הגזים, וגם יהודים בודדים שהצליחו לברוח משם לא היו יכולים לראות את כל מי שנכנס, כיוון שהם הוכנסו בקבוצות של מאות בבהלה גדולה, הומתו בגז ואחר כך לקחו את הגופות שלהם ושרפום באש עד שלא נותר בהם שום סימן היכר.

בכדי להתיר את נשותיהם היה צריך הרב יצחק וייס זצוק"ל להשתמש בחידושים גדולים. הוא מזכיר את ההיתר של רבי אליעזר מוורדן, שאומר כי אם אין עדות ברורה על מיתתו של אדם, רק שהוא טבע במים שאין להם סוף וכד', מקום שרובם למיתה – אם עברו כמה שנים והטובע נעלם, אשתו מותרת.

כעין זה כתב תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קלט) "מ"מ דהכי נמי איכא להתיר כיון דנפיק קלא דלא פסיק שרבי יצחק הנזכר למעלה מת ונהרג או טבעוהו, ובעל שם היה וישנו לו קרובים הרבה בכמה מדינות, וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו, ובעונותינו הרבים עכשיו בגלותינו אנו מפוזרים ומפורדים מעט בכל מקום, ואלו היה חי ברחוק מאתים או שלש מאות פרסה היה נודע ונשמע לנו" (וכעין זה נמצא בשו"ת מבי"ט חלק א סימן שכו). אמנם הב"י (סי' י"ז) דחה היתר זה וכתב כי רבים וחשובים חולקים עליו.

היתרים בזכות המצאות החדשות שבעולם התלגרף והטעליפאן
וכתב על זה הרה"ג יצחק וייס זצוק"ל, שניתן לסמוך על סברות אלו שנדחו בשו"ע כיוון שבימינו יש "המצאות החדשות שבעולם התלגרף והטעליפאן מתוקנים ובכל מדינה ומדינה עיר ועיר יוצאים מכתבי עתים (עיתונים) למכביר, ובהם ידובר על כל המקרים אשר יתהוו בעולם בכל עת ובכל שעה, ושערי התבל פתוחים לפני כל. אשר על ידי זה כתבו דהוי אומדנא גדולה המוכחת ועדיפא כחזקה דאתי' מכח סברא דעדיפא מרוב ומהני אף להוציא ממון".

אין חילוק בין עשיר ועני, נשארו דלים ורקים
אחת הסברות לא להתיר אישה שבעלה נעלם היא שמא היו לו חובות והוא ברח מנושיו, ועל כן לא חזר למקום מגוריו. ה"מנחת יצחק" התייחס לסברה הזאת לצורך היתר, שהרי הגויים לקחו את כל ממונם של היהודים, את בתיהם, את נכסיהם ואת בתי העסק שלהם, הלאימו את כל חשבונות הבנקים שלהם ושדדו את כל רכושם. אפילו את בגדיהם ואת שיער ראשם מכרו. במקרה כזה אין חשש שאדם ברח מנושיו. וכך כתב "בזה גם כן נשתנו הזמנים עכשיו כמו שכתב החתם סופר שם, דברי לנו אשר אפילו נשברו כל אבריו היה בא, או היה מודיע לבני ביתו ולא היה שום כיסופא (בושה), ועל כל פנים היה יכול לכתוב מכתב לביתו, ובר מכל זה בנדון שלפנינו אשר על הכלל כולו יצא באין חילוק, בין איש לאשה לנער וזקן גדול וקטן עשיר ועני ואת הכל אשר לכל נלקחו מכל אחד ואחד, ונשארו דלים ורקים".

אין שריד ופליט
עוד כתב כי חכמינו הניחו כי מי שטבע במים שאין להם סוף, בוודאי ייפלט לחוף. על כן אמרו חכמים שצריך עדות ברורה על מיתתו, כדי שלא יתרשלו בחיפושים. אבל לא נאמרו דבריהם במקום שאין אפשרות למצוא שום שריד. והביא המנחת יצחק ראיה מתשובת מהרי"ל דיסקין במה שכתב דודאי לא היו חכמים מחדשים חששות שעל ידי כן תיעגן האשה עולמית: "לפי"ז בנטבע אחד במים שאין להם סוף בבגדים, ועתה נמצא נטבע אחד בבגדים האלה, כיון דבאמת ברור אצלינו שבעלה של זו מת אז במים, ואם כן אין תקוה עוד שימצא עוד נטבע אחר במים, אשר נוכל אז להתיר אשה זו על ידו, א"כ חששת חכז"ל כה"ג למיחש לשאלה, גזירת עיגון עולמית הוא על האשה, וכל כה"ג הא י"ל דלא גזרו חז"ל כלל" (סוס"י מ"ב אות נ”ז).

"והנה בנידון דידן על כל אלו אשר נפלו גורלם בין רובא דרובא שנשרפו חיים או אחרי מיתתם בקרעמאטויריום אין תקוה שימצא עוד, וממילא כיון שברור לן על אותן שנאבדו זכרם, וביותר אותם שהלכו לצד השמאלית וכדומה שמתו ואין תקוה שימצא עוד, כי נשרפו לאפר, ובשלו מגופם זייף (סבון) רחמנא ליצלן, וממילא הוי עגון עולמי, יש לומר שלא היו בכלל גזרת חכמינו ז"ל" (מנחת יצחק שם).

כל מי שהיה בגעטטא איתרע לו החזקת חיים
עוד כותב הרב, כי כל שאלה הלכתית נבחנת בחזקה וברוב, ורוב האנשים שהיו בגטאות לא נותרו בחיים. גם רבים מאלו שנכנסו לרכבות לא יצאו חיים. במחנות הריכוז מתו רבים ברעב, במחלות, בתליות, בעונשים ובכל מיני מיתות משונות ואכזריות. "וביותר כיון דבאנו לכלל זה הרי כל מי שהיה בגעטטא (גטו) עוד קודם שהוליכו לאויסשוויטץ (אושויץ) לדעתי איתרע לו החזקת חיים, דלא גרע מעיר שכבשוהו כרכום". על כן הוא התיר מעגינותן מאות נשים שבאו לפניו.

נוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ
ועל כל פסיעה ופסיעה אהלל משום פרסומי ניסא
פלא הוא, שהרבנים הגאונים הללו שראו וחוו את כל הצרות הנוראות הללו ראו להודות לה' על הצלתם ועל פדות נפשם, שלהם ושל כל אותם שיצאו חיים. ולא עוד, אלא שגם הרה"ג יצחק וייס זצוק"ל, בעל "מנחת יצחק", וגם הגאון מנשה קליין זצוק"ל, בעל "משנה הלכות", כתבו כל אחד מהם חוברת "פרסומא ניסא" ובה הם כותבים את תודתם לבורא עולם על כל הניסים שנעשו להם. "כי היינו כפסע בין המוות לחיים, ועל כל פסיעה ופסיעה אהלל משום פרסומי ניסא. ואזכיר קצת מחסדי ה' והשגחתו עלינו".

מודים לה' בשמחה תוך כדי השואה
כן דרש הרה"ג יששכר טיכטל הי"ד "בליל הושענא רבה לפני הנקבצים בשנת תש"ד, פה עיר הבירה בודאפעסט", על השמחה המיוחדת שהייתה בימי עזרא ונחמיה, שאף שלפי התנאים החיצוניים לא היה ראוי להם לשמוח, עם זאת הם שמחו שמחה גדולה. "כמו אנו בזמנינו שלב ישראל בלאו הכי מוכנע ושבור על שברי שברים". לא צריך שופר לשבור את קשיות הלב, ואין לכאורה מקום לשמחה. אבל התורה ציותה לשמוח. וכך צריך לעשות. "על כן תעורר רחמים עלינו להפקד בדבר ישועה ורחמים במהרה בימינו, אמן”.


________________________________
Just as I finished posting this, arutzsheva says: "Rabbi Shmuel Eliyahu's YouTube channel restored. Decision to remove his videos aroused suspicions of anti-right wing bias.”  

No comments: