28 October 2016

Recent Post of Meir Ettinger - ואשר חרב גאוותך

ואשר חרב גאוותך
כ"ה תשרי התשע"ז 27.10.2016 10:28

בעקבות כתבי האישום על החתונה - לצאת ממגננה ולהפנות אצבע מאשימה לאחראיים לרצח 
עשרות היהודים בשנה האחרונה • הבלוג של מאיר אטינגר
בעקבות כתבי האישום על הריקודים בחתונת משפ' אשבל נזכרתי בפסוק שקראנו בחג. העוז והגאווה היהודית הם שיסחפו את העם לחולל מהפכה אמיתית ושמחה.

השבוע התבשרנו ש'סוף סוף' הוגשו כתבי אישום על הריקודים בחתונה המפורסמת במדינה, זו יכולה להיות גם הזדמנות לסגור חשבון עם ההסתה התקשורתית והתמיכה בטרור הפוליטי של השב"כ, להיחלץ מעמדת המגננה שנדמה ונכנסנו אליה, ולהחזיר לדוכן הנאשמים את האשמים במותם של 37 היהודים שנרצחו בשנה האחרונה, מאז ראש השנה אשתקד. (בדיוק שבוע אחרי ששר הביטחון לשעבר הכריז על מיגור "הטרור" – היהודי, מתי יעשו מחקר האם יש קשר בין הדברים?).

כתב האישום הזה מציג בצורה הכי בוטה את עומק השנאה הכבושה והטירוף של אנשי ה"נאורות" כלפי כל יהדות שיוצאת מתחומי בית המדרש ופורצת את גבולות 'תחום המושב' שבו מותר לדת להתגורר.

כידוע, גם לפי החוקים המעוותים והנאלחים של מדינת ישראל אין כל הסתה בתפילה לכך שיישרף המסגד, כמו שגם אין הסתה בתפילה "לעשות בהם משפט כתוב – הדר הוא לכל חסידיו", או "וכל הזדים כרגע יאבדו" הנאמרות כל יום.

> הירשם עכשיו ותקבל את הכותרות החשובות למייל האישי! <

אבל כיאה לחוקי בשר ודם איש במדינת ישראל לא מכבד את החוק ובוודאי שלא נציגי הפרקליטות או התקשורת, כך שהחוק מתעצב כפלסטלינה בידיהם של "אנשי החוק", והכל כדי לטשטש את הזהות היהודית בכל דרך ובכל מחיר.

ממילא, אין מנוס מלהתייצב כנגדם "בגאווה ובוז" דקדושה, שהרי לא עניין של חוק יש כאן אלא מלחמת תרבות שמאיימת על המאוויים ועל התפילות שלנו, על עצם חיינו ועל נקודת יהדותנו.

ב. על גאוותם של ישראל

כשקוראים בתהלים פסוקים כמו "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע" או כמו הפסוק החותם את שירת האזינו "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום", אפשר להרים גבה - האם זוהי שמחת הצדיק? האם בכך מתפארים עם ישראל בשמחת הנקמה? לכאורה, גם כאשר אנחנו נאלצים להחזיר מנה אחת אפיים לאויבינו זהו אילוץ ו"ההכרח לא יגונה", אך מדוע הפסוק עושה מזה שמחה ורננה?

השורש נ.ק.מ המופיע בשני הפסוקים הנ"ל קשור למילה תקומה ולזקיפת הקומה שבאה אחרי הנפילה או ההתפלשות בעפר. את תחושת השמחה בעת התקומה יוכל להבין רק מי שהרגיש בליבו את כאב הנפילה והריחוק.

מי שלא מאמין בבחירתו של עם ישראל או מי שלא מבין את גודל התפקיד של העם היהודי ושל המדינה היהודית, לא יבין את הכאב והבכי "על גאוותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם", את גודל תחושת ההשפלה כשהמדינה היהודית מתנהלת ככל הגויים ולעיתים גם למטה מזה, הוא בטח לא יבין את השאיפה והתביעה לזקיפת הקומה, בעיניו מדובר בחילול ה' לכל היותר.

דווקא מי שהלב היהודי שלו חי וער, שמאמין בכוחו של העם הזה להביא את השלום האמיתי לכל העולם, ירגיש את חילול ה' היום יומי בכל תנועה ותנועה של הממסד הכל כך זר. אדם כזה שבליבו בוער בכל רגע הדחף להחזיר את הכבוד היהודי, לזקוף את הקומה של ישראל. בכלל לא מוזרה לו אותה שמחת הצדיק המתוארת בפסוקי התהילים, שמחה על כל רגע של זקיפת קומה, על כל זיק של תקווה יהודית שמבשר שיש תקווה, ושאולי סוף סוף יחזור בן המלך מהשביה.

ומכאן נחזור קצת למעשה. כתב האישום הזה הוא חלק מהמאמץ הבלתי נלאה של אנשי הממסד למגר את ה"קיצוניים" האלו. משל למה הדבר דומה? לאדם שמנסה לעקור משדהו את כל ה"עשבים השוטים" ולא מצליח להבין כיצד הם צומחים בכל פעם מחדש.

ארץ ישראל מצמיחה כל הזמן מחדש את הגעגועים והכיסופים לתקומה כזו שתכסה ותנחם על חרפת הגלות, את השאיפה למדינה יהודית שתהיה כזו שנרגיש בה 'נקמה מתוקה' כזו שהיה שווה לשלם עליה את המחיר של שנות הגלות. גם כשמנסים לגדוע געגועים ושאיפות כאלו הם לא מפסיקים לצמוח.

מעשי הבריונות של הממסד יוכלו כדרכם של בריונים לכל היותר לגדוע לנו את הידיים והרגליים, אבל הלב לא יפסיק לפעום. ולכן גם את תחושת ההשפלה וחילול ה' ומצד שני את התקווה התפילה והשמחה לכל הארה של גאווה יהודית אי אפשר למחוק. ולא יועילו לזה חינוך מחדש, בריונות או טרור תקשורתי.

התקווה בת שנות אלפיים לחידוש עבודת המקדש – כן, כן, כן, במקום המבנה העומד שם כיום, היא לא תקווה שאפשר למחות אותה בין רגע בכתבי אישום ובליצנות תקשורתית, היא תקווה שהולכת ומעמיקה ובכל יום רק מתחדד הצורך במהפכה אמיתית שורשית תקיפה ואמיצה, שתהיה כמה שיותר בגאווה ובזקיפת קומה.

וגם בפועל ממש – ניתן לראות כיצד דווקא לאור הרדיפות, העינויים, המעצרים והטרור התקשורתי רק מעמיקה אצל היהודים הדרישה לזקיפת קומה, החום היהודי גובר והולך ואת האש הזאת גם מים רבים לא יכולים לכבות.

ב. כבוד ארץ ישראל

מכיוון שבהתחלה רציתי לכתוב בעניין עמונה, לנסות לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות בתוך כל הפוליטיקה, וכל המעורבים בדבר, אז תכל'ס הסיפור של עמונה הוא בדיוק אותו סיפור.

בכל הפתרונות שהוצעו על ידי כל הנוגעים בדבר, בין אלו שכוונותיהם לטובה ובין אלו שהרבה פחות העיקר חסר מן הספר, כי העיקר הוא לא גורלם של המשפחות (עם על הכאב) ולא עתידה של הגבעה (שכידוע תישאר בידים יהודיות) אלא כבוד ארץ ישראל וכבוד העם, זה מה שהניע אלפים לעלות לעמונה בסוכות למרות שכולם לא מעיזים להגיד שמה שהם רוצים זה דווקא את התעוזה ואת העוז.

כל פיתרון או הסכם בין אם יעתיק את עמונה ובין אם עמונה תישאר על ההר, לא יכסה על הביזיון של עצם הדיון, הביזיון על חילול כבודה של הארץ כשנציגי העם ממרץ ועד הבית היהודי לא מסוגלים להגיד שזו ארצנו.

קשר יציב בין עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר של אהבה, לכן הוא משול לקשר בין איש לאשה "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך" (ישעיה סב) אהבה בוערת כרשפי אש שכאשר יש מי הקורא תיגר על קשר זה היא הופכת לרוח קנאה דקדושה.

בלי זה המאבק נתפס כמאבק אינטרסנטי שרק מפריע ומכביד על חיינו, ולאט לאט הציבור מתעייף מהמאבקים החוזרים ונשנים שאינם נושאים איתם בשורה של פריצת דרך והתקדמות. רק מאבק שיהפוך למאבק של התחדשות ובשורה יוכל – ובגדול – לסחוף אלפים ורבבות..

מאבק אמיתי על עמונה צריך להתמקד בהרמת דגל הגאווה היהודית בזכות שלנו על הארץ, בהקמת עוד לפחות שני מאחזים סביבות עמונה. ועוד יותר בהבנה שאחרי כל כך הרבה השפלות, גלות וגלותיות רק מדינה יהודית באמת שתזקוף את הקומה של ישראל תהיה פתרון אמיתי וסביר.

הדרך האמיתית לחולל מהפכה היא רק מתוך עזות דקדושה וגאווה, לא להתפשר ולדרוש הנהגה כזו שתשיב לנו את "גאון עוזנו" או כמו שקראנו בשמחת התורה בפסוק שחותם את דבריו של משה בספר משנה תורה "אשריך ישראל מי כמוך, עם נושע בה', ואשר חרב גאוותך".

No comments: